פעם הנחיתי כניסה לתנוחת גומוקאסאנה, בעברית- "פני פרה". זו אסאנה שבה מפתלים את הידיים מאחורי הגב ובסופו של דבר אמורים לשלב את כפות הידיים זו בזו. (כמו בתמונה הגדולה. אני אף פעם לא הבנתי איפה הפרצוף של הפרה, אבל ניחא).
תלמידה ותיקה צחקקה ביאוש/ מבוכה ושאלה: נו, ואת חושבת שאי פעם אגיע עם הידיים אחת לשניה?
עניתי לה: האמת? זה לא משנה.
ונתתי לה רצועה, כמו בתמונה הגדולה פה:
אינספור פעמים תלמידים שואלים אותי אם, מתי, ואיך הם יצליחו "להגיע".
וגם אני כמובן שואלת את עצמי את השאלה הזו לגבי התרגול שלי.
מתוך הזדהות עמוקה, תשובתי הכנה לעצמי ולאחרות.ים: השאלה הזו היא בזבוז זמן.
ואם כבר שאלנו את עצמנו מתי ואם בכלל "נגיע", היוגה תענה לנו: זה לא משנה.
בכל אופן שבו נבצע תנוחת יוגה, תמיד אפשר יהיה לשפר אותה. גם אם יום יבוא ו"נגיע", נגלה שלא הגענו לשום מקום, לפחות לא למקום שאפשר להיאחז בו. כמו קו האופק, ה"שלמות" באסאנה תתרחק ככל שנתקדם בדרך.
לאחרונה קראתי משפט מחכים של משה פלדנקרייז, שדיבר על הטוב ביותר אל מול הטוב יותר. זה הלך בערך ככה:
כשאנחנו שואפות אל הטוב ביותר, הוא תמיד נשאר מחוצה לנו, בלתי מושג. לעומת זאת, אם אנחנו שואפות אל הטוב יותר, אפשר להשיג את זה ממש עכשיו, בתרגול של היום. כי כל תרגול מביא רווחה, פתיחה, חיוניות או אפילו רק תשומת לב, למקום מסוים בגוף. וזה כבר "טוב יותר"!
בסך הכל להוריד את ה"ב" מהמונח. וזה עושה הבדל שיכול לשנות את החיים.
הקלה גדולה, לא?
*****
בתרגול היוגה הבא שלכם, שאני מקווה שקורה בקרוב, נסו לבדוק עד כמה אתם עסוקים בלהגיע, להצליח, להשיג ולהצטיין. כל פעם שתשימו לב לאיכות המנטלית הזו, רק קחו נשימה ותפנימו שזה קורה. וזהו.
מעניין יהיה לשמוע אם ואיך זה נחשף בתרגול.
האם יכולת לזהות רגע או רגעים כאלה?
מוזמנות ומוזמנים לשתף פה בתגובות.
*****
והיום בפינתנו: אחד הקליפים הכי כיפיים ביקום.
ולמה הוא קשור? בגלל השניה ה- 59.