הי!

כיף שבאת לפה, לקרוא ולדבר על יוגה אוירית (ואולי מתישהו גם לנסות?!).

נחתת בול לאמצע של סדרת פוסטים, אז כדאי לך להתעדכן רגע במה שקרה בפוסט שעבר:

דיברנו על התמיכה שהערסל מספק ליכולת שלנו למצוא אליינמנט (להיערך במרחב), וגם על העונג והתועלת שבהיפוכים תלויים.

ואיך זה מרגיש לתלמידים?

גם את זה אפשר לקרוא בפוסט הקודם.

היום, רציתי לספר לכם על שני עקרונות נוספים שמלווים את שיעורי אונאטה.

בשניהם האביזר הזה הוא מקפצה שמעצימה מאוד את היכולת של המתרגלים.

אם אתם מלמדים יוגה, זה עשוי לעניין אתכם:

בשיטת אונאטה, מוטיב מרכזי שחוזר על עצמו בכל אסאנה הוא החיפוש אחר התארכות, בדיוק כמו ביוגה הקלאסית.

בניגוד לתנוחה הקלאסית, בה אנחנו עומדים על הרצפה עם ארבע הכפות, כאן אין כמעט עומס על השכמות והכתפיים.

מפרקי הזרועות והידיים משוחררים לנוע כי הם נושאים משקל מינימלי.

כפות הידיים שדוחפות אל תוך הקרקע מייצרות תנועה מובהקת בחלל – הגוף ישוט מעט לאחור.

עבור רוב התלמידים המתחילים זו הקלה גדולה ביחס לכלב-מביט-מטה הקלאסית.

הביצוע בערסל פותח אפשרויות חדשות להבנת דקויות בתנוחה, פרטים שאפשר אחר כך ליישם גם על הקרקע.

השהייה בתנוחה עשויה להימשך יותר מהרגיל, והנשימה מגיבה בהתאם. היא נרגעת, מתייצבת, ומעמיקה.

אודיאנה בנדהה*, שמגיעה עם הניסיון המצטבר, מתרחשת כאן ממש מאליה בזכות המשיכה של האגן על ידי הערסל, והאיכות הפסיבית שנשמרת במרכז הגוף.

(*אודיאנה בנדהה היא אותה שאיבה עדינה פנימה של הסרעפת, פעולה שיש לה השלכות על מערכת העצבים ועל מצב התודעה).

ושיהיה ברור, שאם יש אסאנה אחת שאני אוהבת בכל ליבי היא כלב-מביט-מטה, ולעולם לא אוותר על הגרסה הקלאסית שלה.

תירגול עם הערסל רק חידד לי כמה היא מופלאה ועשירה, ממש אינסופית בידע שהיא מגלמת בתוכה.

 

לשחרר את הכבלים

"התרגול באמצעות הערסלים שינה, לעומק, את התודעה הגופנית שלי.

הוא איפשר לי לשחרר את הכבלים של המשקל והעומס על המפרקים, ונטע בי ביטחון להעז ולהגדיל את טווחי התנועה בידיעה שהערסל משמש לי כמגן, כמשענת, כתמיכה מאזנת ומייצבת. 

פתאום, אני עומדת על רגל אחת, אני עומדת על הידיים (אני!), אני מפסקת את הרגליים בפיסוק שאני לא זוכרת כמוהו מאז הילדות, אני מקשתת את הגב בקימורים שלא ידעתי שאפשריים! 

(תלמידתי ריקה ליכטמן)

קרקע

אחת המטרות שלנו כמורים היא לחבר תלמידים לתחושת התמיכה שמגיעה מהקרקע.

שוב ושוב נסב את תשומת הלב לחיבור עם האדמה, למגע בין הגוף למשטח עליו הוא מתייצב, ולתחושת השקיעה של המשקל מטה אל קרקעית הגוף ואף מעבר לה.

השתרשות היא תמיד נקודת המוצא לתנועה.

כמורה בשיעורי אונאטה אני זוכה בעוד עוגן בעל איכויות של קרקע.

נו, ניחשתם כבר? ברור שאני מדברת על הערסל.

זוהי "רצפה": רכה וניידת אמנם, ותלויה אנכית במרכז החלל.

היא מאפשרת נקודת אחיזה באיברים שונים.

במילותיה של תלמידתי רותי אופנהיים, מתרגלת איינגאר בעברה:

איך זה יבוא לידי ביטוי?

בשיעור נשתמש במילים ובפעולות כמו נעיצה מטה, לחיצה;

דריכה, השתרשות;

קיבוע, הישענות או דחיפה.

המילים והפעולות עצמן מגבירות את תחושתיות המגע בינינו לבין כל מקור תמיכה, בין אם זה הערסל הנייד, או הרצפה היציבה.

ככה אנחנו משפרים את יכולת הגוף שלנו להישען, ומתוך ההישענות- להרפות.

כמאמר הסוטרה המפורסמת ביותר של פטנג'לי:  התנוחה – יציבה ונינוחה.

ההשלכות על העולם המנטלי שלנו פועלות בהתאם; יכולת האמון גדלה בהדרגה, אנחנו משתכללים בזיהוי מקורות תמיכה, ומכירים את עצמנו טוב יותר במצבים של הישענות והתמסרות.

כל האמור רלוונטי למערכות יחסים החוצה, עם אחרות ואחרים, ופנימה – עם חלקים בתוכנו.

לאנשים שרגילים להיות סלע איתן לכל סביבתם ואף פעם לא נעזרים, זו עבודה פנימית משמעותית שמפגישה עם חלקים באישיותם שפחות באים לידי ביטוי.

אז דיברנו על אליינמנט, היפוכים, התארכות והשתרשות.

מה מחכה לנו בפוסט הבא?

העמקה נוספת פנימה:

נבדוק איך הערסל עוזר לנו לעבוד עם הנשימה, ואיך הוא תורם ליצירת שקט מנטלי.

________________________

 ________________________

סקרנ.ית לחוות שיעור אונאטה?

מערכת השעות שלי כאן

מעוניינ.ת לשמוע עוד?

הפוסט הבא והאחרון בסדרה – ממש פה.

 צילום: מעין פרץ