בחודשים האחרונים הוספתי פעילות קבועה לשגרה השבועית שלי: שיעור אקרובטיקה אווירית!
אקרובטיקה דורשת גובה ומזרנים עבים מאוד, והיא הנתיב להכשרה של אנשי קרקס. אני אמנם לא מתכוונת להפוך ללוליינית, אלא רק באה להתפנן בשיעור מאתגר שנושק ליוגה אווירית ומחזק את מערכת היחסים שלי עם גברת גרביטציה.
קרקס כפר יהושע הוא מקום מתוק עם אווירת "באנו לעבוד" נעימה. יש לי אליו חיבה מיוחדת; בתיכון הייתי תלמידה נלהבת במגמת תיאטרון, למדתי אצל אותם מורים שהיו בין הראשונים להביא אומנויות קרקס לארץ, וייסדו בין השאר את הגרעין של הקרקס הזה. היום מי שעוסקים בזה בצורה הכי מקצועית שיש, הם בין השאר יוצאי המגמה הזו. אז יש לי פינה חמה בלב למקום שהתחיל את צעדיו הראשונים לנגד עינינו, ילדי מגמת תיאטרון.
החוויה של להיות תלויה על חבל בגובה כמה מטרים היא, איך אגיד את זה, לא ממש יוגית בשבילי.
אני יותר משקיעה תשומת לב ב"לא למות. לא למות. לא למות." מאשר בנשימה או התמסרות או משהו נעלה כזה. (ואולי התפילה לא למות היא סוג מיוחד של חיבור להווה? הממממ….). ובכל זאת, אני נורא נהנית. וגם נורא סובלת, לרגעים.
החלק המהנה הוא שבטיפוס על החבל או בד הטיסו יש סיפוק מיידי. זה מאוד ברור אם הצלחת או לא, ובתור חובבת סיפוקים מיידיים, אני נהנית מכל הצלחה, אפילו זעירה. זה לא פשוט בכלל, להתנתק מהרצפה לקח לי כמה שיעורים, בהתחלה נשארתי עומדת על המזרן למרות כל הפרצופים המתאמצים שעשיתי.
אנחנו קבוצה של (בעיקר) נשים בגילאים שונים. יש שם כמה אלופות סביב גיל חמישים שעושות דברים מוטרפים. כך שיש למה לקוות.
מה שאי אפשר שלא לשים לב אליו הוא הניגוד המוחלט בין איך שזה נראה לאיך שזה מרגיש: מי שמנוסה, זזה בתנועה חלקה וזורמת ויפהפייה. מי שעוד מתאמצת להתנתק מהקרקע ולשרוד באוויר, כמוני, מבינה שמדובר בדרך מפרכת מלאה כאב פיזי, שפשופים שורפים ולחצים לא הגיוניים על חלקי גוף שנושאים בכל המשקל.
שיעורי האקרובטיקה שמתרחשים על במה והם באוריינטציה תנועתית מאוד "יפה" מדגישים לי שדווקא בתירגול היוגה אני הולכת ומתרחקת מהמקום של ניראות, של אסתטיקה חיצונית וצורות גרפיות "נכונות". אני משקיעה את עצמי הרבה יותר בניואנסים תחושתיים ולא מעניין אותי כמו בעבר איך האסאנה נראית מבחוץ. אני מוצאת שזה עושה לי טוב בכל רמה אפשרית.
אבל בכל זאת אני מתמלאת אושר בימי שישי בבוקר כשאני בדרכי לשלוש שעות (!) של אימון.
כי קודם כל, זה מזניק את היכולות הפיזיות בעקומה חדה למעלה. וזה כיף כמו למצוא קיצור דרך ביער. האימון אמנם קורע, נכון, זה לא שאין מאמץ. אבל אחרי כל שיעור בודד כזה אני חווה שיפור ניכר בתנוחות נשיאת משקל כמו עמידת ידיים, ותנוחות שדורשות שרירי בטן כמו סירה. גם ירידה לצ'אטורנגה (שדומה לשכיבת שמיכה) נהייתה הרבה יותר קלה.
סיבה שנייה, כי זה נותן לי כאפה לאגו. להיות מתחילה, ואפילו די גרועה במשהו?! איףףףףףףף כמה שזה מעצבן אותי! וזה נהדר! נהדר להתחיל מאפס, לתת למוח להתבלבל, לתת לגוף להתמצא בשפה חדשה לגמרי ובחוקיות שהוא לא מכיר. לתת לאגו להתבאס על כישלונות בדרך ועל המאמץ הניכר לעין כל. הרי מבחינת האגו שלי, עדיף היה שהעולם יעצור לפאוזה מאוד ארוכה עד שאהיה ממש אחלה בזה ("זה" יכול להיות כל דבר), ואחר כך כבר סבבה לעשות את "זה" בציבור.
אז אני והאגו שלי הולכים לאימון אינטנסיבי, ושנינו חוזרים עייפים אך מרוצים.
זה מוכר לכם? אני בטוחה שאני בחברה טובה.
הנה, אפילו ליאת מנדל היוגית והכותבת המוכשרת דיברה על הדבר הזה בדיוק.
התמונות משקפות את מה שקורה בשיעורים (עם המורות הנהדרות עינב גיל ואיריס תיכון). מי שמשקיעה בזה אימונים של שנים יכולה להגיע רחוק.
*********
תודה שאתם קוראים, זה בכלל לא מובן מאליו בשבילי.
ואם מצאתם את הפוסט מעניין, אשמח ממש שתשתפו אותו, או תשאירו שתיים שלוש מילים כאן למטה.
או גם וגם! 
