תגידי, בלעת אבטיח?

פעם הייתי מדייקת להגיע לכל פגישה וזוכרת הכל.

היום אני מאחרת לכל מקום ושוכחת מלא.

בדרך כלל זה מעצבן טילים אבל פעם ב השיכחה מייצרת הפתעה נעימה. למשל, כשגיליתי היום פוסט כתוב מוכן וגמור, ששכחתי מקיומו, שרק מחכה שאלחץ על "לפרסם". פוסט שכתבתי בחודש תשיעי ומסיבה עלומה כלשהי – לא פרסמתי. הוא חיכה לי בשקט חצי שנה והנה – עכשיו אני לוחצת על הכפתור.

התמונות המלוות את הפוסט כולן של יוגיניות ישראליות מקסימות והריוניות.

 

——————————————————————————

 

הבטן שהולכת וגדלה ובאה איתי לכל מקום מייצרת עבורי סמול-טוק די קבוע, ואני שומעת את עצמי חוזרת על התשובות: בן, עוד שניים בבית, סוף ינואר, קצת צרבת, תודה ששאלתם :).

בין השאר שואלים אותי עוד דבר, שאלה שמפתיעה אותי כל פעם מחדש:

"אפשר לעשות ככה יוגה?"

התשובה הקצרה: כן.

מפתיע אותי שיש צורך לשאול, כי לי זה נראה טריוויאלי שהיוגה נמצאת שם כדי לתמוך בהריון.

אבל מאחר וזה לא מובן מאליו, הנה התשובה המלאה:

לא רק שאנחנו יכולות לעשות ככה יוגה, היוגה שומרת עלינו בריאות, חזקות ומאוזנות לקראת המסע אל הלא נודע שנקרא "לידה".

(אויש, רק מלכתוב את זה אני דומעת. מי אמרה הורמונים ולא קיבלה?…)

 

אז מה בעצם היתרונות של תרגול יוגה בהריון?

יוגה מחזקת את השרירים ובכך מאזנת את הגמישות ההורמונלית

במהלך ההריון משתחרר בגוף הורמון שנקרא רלקסין, בכמות גדולה. הרלקסין מייצר גמישות מוגברת בשרירים וברקמות, וזה קורה כדי שהגוף יצליח להתרחב לקראת הלידה. שרירים גמישים וארוכים זה טוב לנו, אבל לא במידה מוגזמת. תרגול יוגה מבוקר יעזור לך לשמור על עצמך גמישה אבל גם חזקה.

למה בעצם צריך לאזן? כי בגלל אותו אפקט מגמיש יש פיתוי למתוח עוד ועוד. מי שמתרגלת עוד מלפני הלידה תרגיש פתאום שיפור ניכר בתנוחות שהן בדרך כלל מאתגרות, למשל בתנוחות עם פיסוק רחב. אז כן, את יכולה לעוף על הגמישות החדשה שלך, אבל תקפידי לרסן את המתיחה ולא להגזים עד אינסוף. דרך טובה לדעת אם עבדת במינון נכון היא לבדוק את התחושה שלך ביום שאחרי השיעור. את אמורה להרגיש שהתנועה נעימה וזורמת, ושהרגליים חזקות ומרגישות "מחוברות" היטב לאגן.

 

דידי

או אמ ג'י! דידי יוגה מפגיזה.

 

יוגה עוזרת בהמרצת מערכת העיכול

במהלך ההריון הגוף נוטה להאט את פעולת העיכול, בעקבות שינויים הורמונליים. במקרים רבים זה יוצר נטייה לעצירות, שהיא, בימים כתיקונם, תופעה מעצבנת, ולקראת הלידה יש לה פוטנציאל נזק עוד יותר מבאס (שלא לומר מבאס תחת).

בקיצור, אנחנו *ממש* רוצות להימנע ממצב של עצירות קבועה.

בדיוק בגלל זה, המרצה עדינה של מערכת העיכול בעזרת תנוחות יוגה מגוונות עשויה לשמור על תפקוד תקין של אחת המערכות הכי חשובות בגוף.

 

נשימה יוגית מגדילה את נפח הריאות, ומזינה את גוף האם והעובר בשפע של חמצן

תרגול תנוחות יוגה מסוימות יוצר הרחבה, תנועתיות והגמשה של אזור הצלעות. נשימה יוגית מחזקת את הריאות, מנקה אותן ומגדילה את הקיבולת שלהן. כך נוצרת נשימה מלאה ונעימה כל כך. החמצן הרב שמגיע לרקמות הגוף מספק הזנה לעובר ומשפר את התפקוד של כל מערכות הגוף, גם שלך וגם של העובר. אל תשכחי – את נושמת בשביל שניים.

 

יעל אוליבר פודגה

יעל אוליבר פודגה

      

הנעה, ארגון והרחבה מבוקרת של מפרקי האגן והכנתם לקראת הלידה

אידיאלית, מפרקי האגן ומפרקי הירכיים של היולדת יגיעו ללידה כשהם גמישים, חזקים וסימטריים. ראש התינוק שמתברג החוצה יעשה זאת בצורה חלקה אם האגן נפתח כעיגול מושלם. א-סימטריה באזור האגן עלולה ליצור עיכוב או סיבוך בלידה. תרגול סדיר מאפשר לנו להכיר את האגן שלנו, לזהות חוסר סימטריה אם ישנו ולעבוד לקראת איזון. חוץ מזה התרגול גם מחזק את כל האזור, מפחית כאבים שנובעים משינוי המבנה הזמני, ומכין אותנו למאמץ האדיר שנדרש בלידה.

מתי גודינר1

מתי גודינר. צילום: חגית גודינר

 

תרגול סדיר שומר על מצב רגשי מאוזן, ומפחית את התנודות ההורמונליות

תחושת הרגיעה והשקט שנלווים לסוף השיעור הם ההוכחה המושלמת להשפעה מנטלית של יוגה. בתקופת ההריון אנחנו נתונות לזיגזגים הורמונליים שיכולים לשגע גם את הבחורה המאוזנת ביותר. תרגול סדיר עוזר לנו לעשות "ריסט" למערכת, ומחזיר אותנו לשלוותנו. לפחות עד הפעם הבאה…

אמיר דרורי 2

אמיר דרורי. צילום: שחר ויצמן

 

יוגה מכינה לתנוחות האכלה ונשיאת התינוק

כל מי שכבר ילדה יודעת שאחרי הלידה מתחילה תקופה שבה הצוואר, הזרועות, הכתפיים והשכמות כואבים מאווווווד.

החזקת התינוק והאכלה שלו, בין אם בבקבוק או בהנקה, מחייבות אותנו לשהות הרבה זמן בתנוחות בהן מרכז הכובד קדמי וגבוה, ובמצב בו הידיים אקטיביות ולא מקבלות מנוחה רבה. לאורך זמן נוצר מתח אדיר בפלג הגוף העליון.

בתרגול יוגה לקראת הלידה את תשפרי את היציבה שלך, תחזקי את חגורת הכתפיים, הצוואר והזרועות ותכיני אותם למשימה.

(סוטה שניה מהנושא: בלי קשר להכנה המעולה שעשית, אם כואב לך, זה הזמן להתקשר למסז'יסטית או חבר/ה או שכנה מוכשרת שתבוא אליך הביתה להעניק לך עיסוי משחרר. מגע טיפולי מדויק בתקופה כזו זה פרייסלס).

 

מתי גודינר

מתי גודינר. צילום: חגית גודינר

 

יוגה מגבירה את הסירקולציה של נוזלי הגוף – מניעה של בצקות

במהלך ההריון משק הנוזלים בגוף משתנה. נפח הדם עולה והיכולת להחזיר דם מהרגליים ללב, כנגד כוח המשיכה – יורדת. עודף נוזלים ש"נתקע" ומצטבר ברגליים נקרא בצקת.

זו תופעה שכיחה -כ 70% מההריוניות סובלות ממנה בדרגות שונות. תרגול יוגה יעזור לך בהנעה ופיזור הנוזלים בגוף ויפחית את הסיכוי לבצקת. גם אם היא כבר נוצרה, התרגול – בהנחיה מוסמכת כמובן – יקל עליך בצורה משמעותית.

דידי יוגה

דידי יוגה https://www.facebook.com/DidiyogaYOGA/?fref=nf&pnref=story

 

יוגה תומכת בך כמו שאת ברגע הזה

אם כל זה לא שכנע אותך לחפש לעצמך שיעור יוגה, אני אגיד עוד משהו אחרון ודי:

הריון ולידה הם לא רק פלא-עולם בסדר גודל בלתי נתפס, אלא גם מאמץ עילאי. זה לא יאומן שכל אשה אכן מסוגלת לעבור חוויה כזו בלי לקבל הכשרה מיוחדת. חיזוק הגוף והנפש מבטיח לנו שנהיה הכי מוכנות שאפשר לכל התרחשות, צפויה יותר או פחות. ולא רק ללידה עצמה אלא גם לאיסוף, לאיחוי ולהתאוששות שיגיעו אחרי השיא הזה. היוגה חכמה, רחבה ועמוקה מספיק בשביל להכיל אותנו עם כל המורכבות, היופי והפרא שיש בתקופה הזו;

היא שם בשבילנו, תומכת, מזינה ומנחמת.

איזה מזל.

יעל אוליבר פודגה2

יעל אוליבר פודגה

 

שמרי על הכוחות שלך, אשה יקרה.

שתהיה לך לידה מבורכת

וחיבוק גדול…

 

(הורמונלית? אני?!)

 

——————————————————————————

מורות מומלצות ליוגה בהריון באזור:

 

אפרת נחמן שווצקופף (טבעון)

קרן ירושלמי (טבעון)

אמיר דרורי (גניגר)

 

—————————————————————————–

מכיר.ה הריונית שהפוסט הזה יעניין אותה? שתפו, היא תעריך את זה (וגם אני)

 

קדימה!

שאלה: מה הדבר הכי קשה לתלמידים מתחילים בשיעורי יוגה?

תשובה (בהכללה גורפת): לקרב את פלג הגוף העליון לתחתון.

במילים אחרות- לכפוף את הגב קדימה, אחורה, או הצידה.

three ways

קדימה, אחורה, הצידה. מהמם.

קירוב בין עמוד השדרה לרגליים הוא אתגר גדול.

עובדים עליו מהרגע הראשון וממשיכים להרחיב, לדייק ולעדן את היכולת הזו לאורך שנים. עם הזמן זה הופך לטבעי, ועשוי אפילו להיות ממש ממש כיף (נשבעת). 

בפוסט הזה אסביר קצת על משפחת התנוחות שנקראת "כפיפות קדימה", ועל איך עושים אותן בצורה שבריאה לגב. כי גב יש לנו רק אחד.

בניגוד לכפיפת הגו אחורה (בתנוחת גשר למשל), או הצידה (בתנוחת המשולש למשל), כפיפות קדימה הן תנועה שאנחנו ממילא עושים ביומיום: שורכים נעליים, מרימים משהו מהרצפה (הסוס שוב ברח מקופסת הפליימוביל), מתכופפים לילד שרוצה ללחוש לנו סוד באוזן…

אמנם התנועה הזו שגורה ומוכרת לנו, אבל לרוב אנחנו מתכופפים סתם, בלי שום מחשבה. חלקים מסוימים בגוף נעים על אוטומט, "מתנדבים" תמיד לקחת אחריות ועומס, בעוד שחלקים אחרים נשארים סטטיים ונוקשים.

התכופפויות כאלה, שנעשות בחוסר תשומת לב, יש להן פוטנציאל להיגמר בגב עמוס, דחוס ואפילו תפוס.

לכן, אחד הדברים הראשונים שאנחנו עוסקים בהם בשיעורים הוא זה בדיוק: ללמוד לכפוף את הגו קדימה בצורה נכונה.

1d078bb23d3285497cd46d7c5693ce07

heyshabbyme.com

בכפיפות קדימה אנחנו בעצם מבקשים מכל הדופן האחורית של הגוף – להתארך.

"דופן אחורית" הוא לא מושג קליני, אבל קל להבין אותו; אני כוללת בזה את סוליות כפות הרגליים, הצד האחורי של הרגליים, הישבנים, הגב והעורף.

 בבואנו לכפוף את הגוף קדימה חשוב להשתמש בכל החוליות, וכך לחלק ביניהן את התנועה (=העומס) בצורה מיטבית. זהו העיקרון הבסיסי ביותר לשמירה על הגב:

הקפדה על אורך מקסימלי בעמוד השדרה, גם בזמן הכפיפה קדימה.

305b60c05ecf025d54a3316548906cfa

stylecraze.com

העקרון שני, שנגזר מהראשון ודורש מעט מודעות עצמית, הוא:

עצירת הכפיפה בזמן, עם תמיכה מתאימה.

כשהגו מתחיל להתעגל, ואנחנו לא מצליחים יותר לשמור על הריווח הדרוש בין החוליות, נעצור את הכפיפה ונתמוך את עצמנו בצורה נאותה. אפשר למשל להשעין את הידיים על מושב של כיסא, או להצמיד אותן לקיר כדי להחזיק את עצמנו במצב ביניים.

6f74c5354b51ae5b54f02f97c98c387b

wholeliving.com

באופן מפתיע, כדי להשיג אורך בגב עלינו קודם כל להאריך את שרירי הרגליים. כי הם אלה שמחוברים לאגן, והוא זה שמחובר לגב, וכשהשרירים האלה קצרים מדי הם משפיעים לרעה על היכולת של האגן לנוע, ושל הגב להתארך.

אז בואו נכתיר אותו בתור עיקרון שלישי:

אורך בשרירי הרגליים האחוריים מוביל לחופש תנועתי בגב.

bks

גורוג'י (איינגאר) נותן בראש

 

*בפינת "שאלה מאחותי":

איך אני בעצם אמורה לדעת אם חוליות הגב שלי במצב נכון?

תשובה:

כמו שהגב נראה בפרופיל, ככה נראה עמוד השדרה. ממש ככה.

אם הגב יוצר צורה קמורה כמו שריון של צב, גם החוליות מסודרות ככה; הן לא ישרות ולא מרווחות.

אם הגב נראה ישר לכל אורכו, כמו שולחן, אז גם החוליות שמסתתרות בעומקו- ישרות, והרווח ביניהן הוא סבבה.

tsav2

נו, אז מה המצב?

אה, ואם תהיתם, לכפיפות קדימה יש גם אפקט מנטלי, ולא רק פיזיולוגי; אפקט של הפנמה, הרגעה והתכנסות.

בשיעור כזה, האנרגיה של כל תלמיד מתנקזת אל עצמו, הנשימה איטית ומדודה. העיניים נעצמות אינטואיטיבית, והחושים מתחדדים פנימה ולא החוצה.

כפיפות קדימה ישפיעו לטובה על מי שהראש שלהם סוער ותזזיתי. הן מצוינות לתרגול לפני השינה ובמצבי לחץ רגשי.

לעומת זאת, חשוב לדעת שמי שסובל מדיכאון עלול לחוות אותן כמחלישות מבחינת מנטלית, מאותן סיבות ממש.

 

והבטחתי תרגילים (פשוטים!!!) לשיפור מצב הגב.

מוכנים?

היכון…

צאו:

 

תרגיל ראשון: 

PicMonkey Collage numbers

1- עמדי עם הפנים לקיר, רגליים בפיסוק קל, ברוחב האגן. כפות הרגליים פונות ישר קדימה, בהונות פרושות.

2- הניחי את כפות הידיים על הקיר בגובה העיניים, אצבעות רחוקות זו מזו.

3- התכופפי קדימה כך שהגב יקביל לרצפה. כפות הידיים נשארות בגובה אחיד, ולוחצות את הקיר.

עכשיו מורגשת מתיחה של הרגליים בצידן האחורי. (נכון מורגשת?!) אז בואי נעמיק את המתיחה הזו, על ידי גלגול של עצמות הישיבה מעלה. כאילו שהעור של הישבנים רוצה "לטפס" ולעלות אל הגב. או כמו שאומרת המורה שלי לפילאטיס: תשוויצי את הטוסיקים למעלה. 

כשאת מאריכה עוד את אחורי הרגליים, נוצרת תנועה בגב התחתון ובמותנית.

4- נסי ליישר את הגב כולו, לפזר את התנועתיות שלו לכל האורך כך שהוא מקביל לגמרי לרצפה, או אפילו יוצר קשת קלה (אבל בלי שיכאב בגב).

הישארי כך עשר עד עשרים נשימות (וכן, אני יודעת שזה מותח…).

תרגיל שני: PicMonkey Collage 2 numbers

1- עמדי עם הגב לקיר. עמדי כ 20 ס"מ מהקיר, רגליים בפיסוק קל, ברוחב האגן. הישעני אחורה כך שהישבן על הקיר.

2- הניחי את כפות הרגליים מקבילות אחת לשניה ופרשי את הבהונות.

3- כופפי את הגב קדימה והניחי את כפות הידיים על כסא.

4- הצמידי היטב את האגן לקיר ואז החליקי את הכיסא רחוק ממך, עד שהידיים נמתחות ומתיישרות. הניחי לראש ליפול בעדינות בין הזרועות.  שוב מורגשת אותה מתיחה של הרגליים האחוריות.

אולי זה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות, אבל בכל זאת: החליקי את הישבנים במעלה הקיר כדי להגביר את המתיחה האחורית. נסי למתוח אזורים נוספים ברגליים, מלבד מוקד המתיחה המורגש ביותר. למשל, אם מורגשת מתיחה עזה מאחורי הברכיים, נסי "להעלות "אותה לירכיים.

שוב את יכולה לחוש בקשר בין התארכות של הרגליים לבין תנועה עדינה שנוצרת בגב.

הישארי כך עשר עד עשרים נשימות, תוך שינון המנטרה ההודית הידועה: זה טוב לגב שלי. זה טוב לגב שלי. זה טוב לגב שלי.

תרגיל שלישי: 

PicMonkey Collage3 numbers

צילומים: נעמה אורבך (אותה אחות מפינת השאלה :))

 

1- רגליים בפיסוק קל, ברוחב האגן. כופפי את הגב קדימה והניחי את כפות הידיים על כסא.

מתחי את הגב כמה שאפשר למצב ישר, ארוך ומקביל לרצפה.

2- כופפי את הברכיים. הניחי לבטן להתקרב לירכיים. קחי שאיפה ובנשיפה הדקי את הברכיים אחורה עד למצב של יישור מלא כשאת שומרת על קרבה מקסימלית בין הבטן לבין הירכיים. (גם מי שלא בהריון… :))

3- גלגלי את עצמות הישיבה (=הישבן) לכיוון השמיים, והמשיכי לקרב את הבטן התחתונה לירכיים, ברגליים ישרות.

 חזרי על כך 5-10 פעמים, בקצב הנשימה הטבעי שלך.

גם כאן, תעשי לעצמך טובה: נסי למתוח אזורים נרחבים באחורי הרגליים, ואל תמתחי רק שריר (מסכן) אחד.

*

אלה שלוש וריאציות על אסאנה אחת (אוטאנאסאנה). למרות פשטותן, הן עשויות ליצור שינוי ביחסים שבין הרגליים, האגן והגב שלכם. כלומר, למנוע בעיות גב ולשפר מצבים של כאב.

*

ניסיתם?

נו, איך זה היה?

מאוד מעניין אותי לשמוע, אז תכתבו לי בתגובות.

ואם יש שאלות- אני פה בדיוק בשביל זה.

 *

נ.ב חשוב:

הפוסט הזה הוא לא רופא :)

אם יש לכם כאבים, לכו לאיש / אשת מקצוע.

 

חיוכים בבטון

היום הלכתי לבקר בסטודיו שלי. כלומר, בסטודיו שבתהליך בנייה. אם עדיין לא שמעתם על זה ממני, זה רק כי אני משתדלת לחסוך מסביבתי את ההתלהבות הבלתי נגמרת שלי מהתהליך המופלא של יצירת יש מאין, וכמובן, ההתרגשות מהתוצאה שאני (הו! כה!) מצפה לה.

בנייה בכלל זה דבר מדהים. ובניית סטודיו ליוגה? לא יכולתם למצוא צירוף מילים שיגניב אותי יותר בימים אלה.

הסטודיו עומד שם כבר כמה חודשים, בנוי בחלקו, ומתקדם בהדרגה. הצפי לסיום הבנייה שלו הוא עוד שנה לפחות, ולפני זה עוד אמור להיוולד לי ילד שלישי (בעזרת השמש), ואז גם תהיה חופשת לידה, ועל הדרך, כדי שלא ישעמם חלילה, מעבר בית.
בקיצור – שינויים גדולים שנפרשים על פני פרקי זמן ארוכים.

אבל למרות שייקח זמן עד שהוא יוכל לשמש אותנו לתרגול, מדי כמה ימים אני מתגעגעת אליו… ורוצה לוודא ששלומו טוב. 

ואז אני נוסעת לבקר אותו.

ומצלמת.

IMG_3039

 

מאחורי המצלמה ודרכה קורים לפעמים דברים משמחים.

היום קרה דבר כזה.

פתאום בחיפוש אחר ה"משהו לצלם", גיליתי פרצופים בבטון.

פרצופים קורצים -

IMG_3056 a

 

פרצופים מחייכים –

1smile

פרצופים שובבים –

IMG_3061a

הם כאילו חיכו שמישהו יגלה אותם.

ברגע שראיתי אחד לא יכולתי להפסיק לחפש- ומצאתי עוד המון.

IMG_3073a

IMG_3075a

IMG_3074a

מזה אני מבינה שלא רק אני מחכה לסטודיו שלי…

גם הוא כבר מחכה לי :)

2smile

 

13 דקות

IMG_5641

בזמן האחרון התחלתי לשבת למדיטציה.

אפשר להגיד שזה חדש לי לגמרי, זה צעד ראשון וזעיר שאני מקווה שיהיה לו המשך.

 

הייתי שמחה לספר שהתחלתי כדי לפתח את עצמי מבחינה רוחנית או כדי לטפח את ה-WELL BEING שלי.

אבל לא.

התחלתי מאותן סיבות שבגללן אנשים אחרים לוקחים משכך כאבים; בגלל שכאב לי.

 

 IMG_5649

 

הכאב  היה רגשי ושתלטני.

הוא נבע מעניינים אובייקטיביים ואז, כדרכו של כאב, הסתעף לעוד אלף נימים של כאבים עתיקים יותר. ערוצים פתוחים שקיבלו לתוכם, בהיענות מפתיעה, תדלוק מחודש.

בקצרה: אכלתי סרטים.

 

IMG_5651

 

בימים האלה מצאתי את עצמי עושה את כל הפעולות שנקראות "שגרה" מתוך תחושה של אובססיה רדופה. דברים כמו קיפול כביסה או בישול או בדיקת הודעות בנייד או נהיגה. בימים האלה, לא היו בי לא שקט ולא חדוות עשייה. האצבעות והמבט ריצדו כל הזמן לכל כיוון, במין צמא תמידי להסחת הדעת.

 

IMG_5645

 

הבנתי שאם אני לא רוצה להשתגע, אני מוכרחה לעצור ולבדוק מה קורה שם בפנים. לפרק את החלקים הסבוכים ולהניח אותם זה לצד זה ולהביט ולהפריד ולמיין.

מה זה מה, מי זה מי, מה שייך לאיפה.

 

 IMG_5650

 

מה שעשיתי היה לקחת את הטיימר שלי, לכוון לעשר דקות, ולהתיישב באמצע חדר מאוד מבולגן.

מסתבר שכשעוצמים עיניים לא רואים את האבק וערימות הכביסה שעוד מחכה להתקפל.

 

כשישבתי בשקט שכפיתי על עצמי, גיליתי שהסרעפת הנוקשה והנשימה השטחית והריצוד הפנימי המעיק הזה, מגיעים ממקור אחד: חרדה. זה התברר מיד.

הפעולות המהירות והעצבניות שלי היו פשוט בריחה. בריחה מעצמי. בריחה מרגשות שהכי לא בא לי להרגיש באותו רגע. הייתי מבוהלת מהמציאות שלהם בתוכי, מעצם קיומם, והסחות הדעת ופעולות השגרה היו ניסיון סיזיפי להימנע מלהרגיש.

כמובן שזה לא אפשרי.

וככה, בגלל מה שלא אפשרי להימנע ממנו, ומכאיב מאוד לשהות בתוכו, נוצרה חרדה.

 

 IMG_5648

בעשר הדקות האלה עד הצפצוף של הטיימר הייתי בהרבה מקומות. לפחות חלק מהזמן המשכתי לברוח, זה הרי מה שהתודעה האנושית מצטיינת בו, ושלי לא יוצאת מן הכלל.

אבל גם, בין השאר, לרגעים קטנים וחשובים, פגשתי אותי.

פגשתי את מכסה הסרעפת הקפוצה, הרמתי אותו, ומתחתיו חזיתי בהר געש מבעבע של כאב ועצב וחוסר אונים ובלבול. כל אותם דברים שברחתי מהם.

עברו עשר דקות, הביפ של הטיימר הקים אותי, והלאה, לעוד משימות.

אבל איכשהו, קרה סוג של קסם. פתאום אני עושה אותן מתוך שקט יציב.

 

למחרת שוב. עשר דקות.

למחרת שוב.

מתישהו הארכתי לאחת עשרה.

ואז לשתים עשרה.

ואז לשלוש עשרה.

וזה מה שיש, כרגע.

 

עוד אין לי לוח זמנים קבוע. אמרתי כבר, מבחינתי זו תרופה בהולה, (עדיין) לא אורח חיים.

כשכואב מדי- לוקחת.

כשמרגישה שאני נרדפת מבפנים ובורחת החוצה מעצמי, כשאני מזהה את זה (וזה לוקח שעות לפעמים) אני מעיזה: מתיישבת בחדר לבד, שמה טיימר, מתעלמת מהכביסה (איך תמיד יש כביסה?!) ועוצמת עיניים.

יושבת זקוף פחות או יותר, נושמת, מנסה לרכך את הסרעפת, במידה כזו או אחרת של הצלחה.

כל פעם כשאני קמה אני מופתעת לגלות שהקסם קרה: שכבת החרדה נמסה.

 

 IMG_5653

 

העצב, הבלבול, הגעגוע, הכאב – כל החברים העקשנים האלה עוד באותו המקום, נעוצים חזק בלב.

אבל המכסה של הר הגעש הוסר.

עכשיו אני רואה אותי כפי שאני כרגע. נפגשנו בפנים. בכנות.

כבר אין צורך, או רצון, לברוח.

וזה עדיף.

 

———-

 

ועדת תרבות: מתנות

שיר של אביתר בנאי, שהוא אחד המוכשרים.

יש בשיר סיפור שלם שאפשר להבין בין השורות. אני אהבתי בעיקר את איך שהוא מדבר על פחד:

 

סולם זהב בקצה של בור

הגוף יש לו סוף

הנשמה אין לה סוף, אין לה סוף

 

תן לשינוי לצמוח

אל תפחד מהפחד

ופחד הוא רגע

זה רגע

לפני

בין לילה ליום

הפחד הוא שער…

———

והמלצה לסיום:

 

אם אתם בטבעון או סביבתה, רוצים לשבת למדיטציה ומחפשים הנחיה ומסגרת, אני ממליצה לכם להגיע לניסים לוי.

הוא מנחה מעולה, מדוייק ומכיל.

 

 

 

מוגבלת

היום אני רוצה לשתף אתכם במשהו מאוד אישי, שהוביל אותי לאחרונה לגילוי מפתיע.

לפני כשנתיים עברתי הפלה טבעית, בעקבות הריון שהתפתח מחוץ לרחם.

ההיריון הצעיר הזה, שהתמקם במקום הלא נכון, הרגיש כמו כאבי בטן עזים. כאלה שקיפלו אותי לשניים וגרמו לי לפחד אמיתי.

בדיעבד הבנתי שהגוף ניסה בכל כוחו להוציא החוצה משהו שנתקע.

אני לא אכנס פה למחיר הרגשי שזה גבה ממני. למרות שזה מאוד שכיח, זו פרידה שמטלטלת את ההווויה שלך עד לשורש, ומלמדת אותך עוד דבר או שניים על מה זה להיות הורה.

בעקבות ההפלה, כנראה, התפתחה מעין מגבלה באזור האגן. זה התחיל מכאב לא ממש ממוקד: קצת מתח בגב התחתון, קצת נוקשות במפרק ירך, הרגל לא ממש נעה הצידה כרגיל, טיפה כואב בבטן התחתונה.

חודשים ארוכים המשכתי לתרגל כרגיל, כי הכאב היה מינורי ולא תבע מיד את תשומת הלב. לקח לי זמן להבין שהוא לא הולך לשום מקום.

רק בהדרגה התברר לי שיש בעיה. כשהכאבים התפשטו והגיעו לברך, הבנתי ש – זהו. חייבת לפענח מה קורה פה!

פניתי לטיפול ממושך אצל עמי שמיר האוסתיאופט המופלא מכפר יהושע, ובמקביל עברתי תהליך קצר ומועיל עם המטפלת הוורסטילית עדי ליאל מטבעון.

אלה שני מטפלים מוכשרים שהסכימו שההיריון החוץ-רחמי יצר "שאריות של כאב" (ע"פ עדי) ו"רקמה צלקתית" (ע"פ עמי).

במילים אחרות, שגם חודשים ארוכים אחרי האירוע, יש שם "משהו", שמשפיע לרעה על כל האזור ואף יוצר מגבלת תנועה.

בזמן שטיפלתי בזה לא יכולתי יותר להמשיך לתרגל כאילו כלום. כל מיני תנוחות ממש בסיסיות - יצאו לחופשה.

לא רציתי יותר להחריף את המצב.

ויתור על התנוחות הכי בסיסיות בתרגול שלי גרם לי לבלבול. אם זה לא – אז מה כן?!

אחרי תקופה מסוימת של דשדוש ותהייה מצאתי את עצמי יותר ויותר נעמדת על הראש.

head1

פותחת סוגריים לווידוי קטן: רוב שנותיי כיוגית, די פחדתי וקצת שנאתי את התנוחה הנחשבת הזו.

היא תמיד היתה קשה לי. במשך כמה שנים היא גרמה לי כאבי ראש בכל פעם שניסיתי אותה. נרתעתי מתחושת חוסר היציבות ופחדתי מנפילה. ולא פחות מאלה, נטיתי להתקומם בילדותיות על החשיבות הרבה שנותנים לה, כי זה כל כך לא טבעי לי, והלו, אני מרגישה שאני מפסידה משהו! וגם לא עומדת בציפיות! אוף!

בקיצור, עמידת ראש, AKA שירשאסאנה, עימתה אותי לאורך השנים עם עניינים של כישלון, בינוניות, עמידה בציפיות, ופחד מאיבוד שליטה.

התנוחה והאתגר שנובע ממנה היו לי כמראה צחה – ומאתגרת – להתבוננות פנימה.

אז אני מקווה שהבנתם שהעובדה שבאופן עצמאי התנדבתי להאריך את השהייה בעמידת ראש, זה ממש לא עניין של מה בכך.

ולמה זה קרה?

כי פתאום הרגשתי שכשאני עומדת על הראש, כל האברים הפנימיים שוקעים להם ברכות לכיוון הרצפה – זה בעצם לכיוון הראש כי הכל הפוך. הם נכנעים לכוח הכובד, ומתרחקים מהמקום הרגיל שלהם.

עצם הכסל כמו מתארכת, ובמפתיע, נוצר שם מרחב חדש, רענן. בתמונה אפשר לראות את המשיכה והשקיעה של הבטן לכיוון הצלעות.
belly

אל תטעו, זה לא עניין של רזון. האפקט הזה לא קשור להיקפים ומידות, אלא נובע משחרור עמוק של הבטן ורצפת האגן.

א.נשים במימדים מגוונים יכולים להגיע לתחושה הזו.

מקור המגבלה בעומק הבטן, שבו יש רקמה צלקתית ושאריות של כאב, מקבל בזכות ההיפוכים החוזרים עיסוי עדין, מתיחה ושחרור.

סוף סוף מצאתי לי סיבה משלי, ולא כי אמרו לי שזה חשוב – סיבה אמיתית שלי – לעמוד על הראש.

אבל אם לא הייתי ממשיכה לנסות שוב ושוב ושוב ושוב את האסאנה הזו, למרות הקשיים, גם לא הייתי מוצאת את התכלית האינטימית הזו, שהתבררה במפתיע כמדויקת ומבריאה.

מסקנה:

לפעמים טוב להתעקש עם עצמנו ולעשות דברים שקשים לנו. בעיקר אם מישהו שאנחנו סומכים עליו אומר לנו שזה כדאי.

אז תודה, איל.

(הוא המורה שלי, ואני סומכת עליו :) ).

 *
מכירים/ות מישהי שזה עשוי להיות לה רלוונטי? אשמח אם תשתפו.

*

אום, שלום.

 

כשפילאטיס פוגש את איינגאר

רוב הניסיון וכל ההכשרה שלי ביוגה הם בשיטה אחת, דומיננטית ופופולרית מאוד בכל העולם, שיטת אַיֶינגַאר יוגה. איינגאר- מילה קצת מוזרה שהיא פשוט שם. שמו של האיש שייסד ופיתח אותה, ושנפטר השנה בשיבה טובה, בגיל 96 ובצלילות מעוררת כבוד.

חוץ מיוגה אני משתדלת לעשות גם דברים נוספים עם הגוף, כמו שחיה, טיפוס על קירות, אופניים, ריקוד, פילאטיס (אבל לא הכל ביחד… הלוואי שהיה לי זמן).

חשיפה שלי בתור תלמידה לשיטות סדורות אחרות כמו פילאטיס וג'יירוטוניק גרמה לי לא פעם לבלבול, לתחושה ששומטים לי את הקרקע המקצועית מתחת לרגליים.

כי בכל שיטה יש עקרונות שונים, ולעתים הם סותרים.

מורה סוחפת, ונתקלתי בכמה כאלה, מייצרת בחדר את התחושה המשכנעת ש"זה נכון!" ואז אני נשארת עם קולות פנימיים שמושכים אותי לשני כיוונים מנוגדים – זה אומר ש א' נכון וזה אומר שדווקא ב' נכון.

אני אתן רגע דוגמה:

בשיטת איינגאר יש חשיבות גדולה להרחבה של הצלעות, הרמה ופתיחה שלהן. עובדים על זה קשה אצלנו, בעיקר מתרגלות כמוני עם נטייה ל"קריסה" של הכתפיים קדימה.

במשך שנים עשיתי (ועדיין אני עושה) ככל יכולתי להרים, להרחיב, לנתק את הצלעות מהאגן כלפי מעלה. המאמץ הזה שיפר מאוד את היציבה הכללית, הגדיל טווחי תנועה בכתפיים, הרחיב את נפח הנשימה, ואפילו עזר לי בהריון השני לשמור על מרחב פנימי מספיק עבור העובר, ואפשר לי "לסחוב" את ההיריון עד סופו. (תודה לך, יוגה!!! 3>)

bks_dwi-pada_chair

איינגאר בצעירותו פותח את הצורה (סליחה, את הצלעות) לתלמידיו

 

ואז התחלתי לתרגל פילאטיס. כבר בשיעור הראשון, הילה, המורה המצוינת שלי, העירה לי: לסגור צלעות! להחזיר צלעות! לאסוף צלעות! לחבר צלעות! (סימני הקריאה במקור :))

עד היום, בכל שיעור היא צריכה להזכיר לי מחדש לרסן את התנועה בצלעות, תנועה שכבר הפכה לי לטבע שני.

כשרק הגעתי אליה, קודם כל התבלבלתי.

ואז חשבתי שהיא טועה, כי אני הרי יודעת מה "נכון".

ואז ניסיתי בכל זאת את מה שהיא הציעה. שוב, ושוב, ושוב.

גיליתי דרך התרגול עם ההנחיה החדשה, שהגבלת התנועה בצלעות עוזרת מאוד באיסוף שרירי הבטן וחיזוק שלהם. הבטן מתחברת לגב, ונוצרת שם עוצמה חדשה.

השכנוע נבע כמו תמיד, מהגוף:  מרגע שהוספתי שעה אחת שבועית של פילאטיס, תרגול היוגה שלי התחיל להשתנות. המונח "שרירי ליבה" קיבל משמעות פיזית, מוחשית, כי אמצע הגוף הפך למקור כוח. ההתייצבות בתנוחות שיווי משקל השתפרה, תנוחות כמו הסירה  וג'אטארא פריווראטאנה הפכו ממבאסות למגניבות.

פתאום היה לי עם מה לעבוד!  

PicMonkey Collage

מצאו את ההבדלים באזור הצלעות. מימין: תנוחת הסירה בשיטת איינגאר. משמאל: אותה תנוחה בגרסת פילאטיס.

 

נו, אז מה נכון?

לפתוח צלעות או לסגור צלעות?

התשובה שלי (היום) היא:

א. שניהם.

ב. תלוי מה אנחנו רוצות להשיג.

והכי מדויק לומר:

ג. המגוון הוא הנכון.

היכולת שלנו לעשות עם הגוף מגוון של פעולות, מתוך בחירה מודעת ובהתאם למצבנו בהווה ומטרתנו בתרגול –

היא התשובה המדויקת.

 

זו תהיה טעות להסיק שהעובדה שלמדנו אסכולה מסוימת משמעותה שדווקא שם כל התשובות נכונות, תמיד ולכולם.

אנחנו לא יכולות לדעת מה התשובה הנכונה, תמיד, עבור כל אחד.

אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהאמת היא אצלנו.

ההבנה שיש מגוון אינסופי של גופים, יכולות, וגם ובעיות ומכאובים, ולכן טווח אינסופי של פתרונות (שהם לפעמים סותרים) – היא הבנה חיונית.

חוכמה אמיתית של מורה, בכל שיטה גופנית, כדאי שתכלול בתוכה מידה רבה של צניעות אל מול אי-ודאות.

 

על פניו זו תובנה מעכבת, כי היא מגדילה את החלק הלא-יודע של המורה.

בעומק, זו התקדמות גדולה.

כי נקודת המוצא, שצומחת על מצע של צניעות, מתבססת.

והחלק המתבונן נאלץ להשתכלל.

והחלק השואל, הספקן והחוקר מחויב להתעורר.

והחלק המקשיב לקולות חלושים ורחוקים, להצעות מוזרות שבאות מבפנים – החלק הזה מתמקצע.

והמקום המעז, היצירתי והממציא – נולד.

אז האמת היא, שאין אמת אחת.

אבל… תבדקו אותי לגבי זה ;)

 

*

הסטודיו שאני לומדת בו פילאטיס מכשירים נמצא בטבעון ושמו עיצוב מאוזן.

כל המורות שפגשתי מקצועיות ונעימות. הילה צלאל, מורתי הקבועה, מדויקת ואפקטיבית.

עדי ארני, בעלת המקום, היא גם אוסתיאופטית בחסד, סתם שתדעו.

*

ומה איתך?

קרה לך פעם ששני גופי ידע "התנגשו" ושינו לך את התפיסה?

מוזמנ.ת לשתף בתגובות. 

 

עשר בהונות לי יש: תרגילים לשיפור מצב כפות הרגלים שלך

526fd35b36d035e7db8e22c4d2b75ff3

Andre Lui Bernard

 

אחד הדברים הראשונים שאני מתבוננת בו אצל תלמידה חדשה הוא כפות הרגליים. וזה מכמה טעמים:

א. מאז ומתמיד היה לי עניין בכפות רגליים של א.נשים. מזל שמצאתי מקצוע שבו לעניין הזה יש תועלת.

ב. לאחוז ניכר מהאנשים יש עיוותים, נוקשות וחוסר מודעות לכפות הרגליים שלהם, ובגלל זה יש צורך בתשומת לב מיוחדת לתיקון, איזון ו"החייאה" של האזור.

ג. בשיטת איינגאר יוגה, עבודת הדיוק בתנוחה מתחילה תמיד מחלקי הגוף שקרובים לרצפה. בהרבה אסאנות מדובר בכפות הרגליים.

להפתעתי גיליתי שבתקופה קצרה יחסית של עבודה ממוקדת, עיוותים בכפות הרגליים יכולים להשתפר משמעותית. אין לי הסבר מדעי ומנומק לזה, רק הניסיון שלימד אותי שהשקעה בכפות הרגליים היא השקעה מאוד משתלמת.

f26cd3d627d559c3a6964215efa925b4

activerain.com

 

אני אסביר תיכף בקצרה על כמה בעיות נפוצות ובהמשך אשתף אתכם בכמה תרגילים פשוטים וקלים ליישום בכל מקום שבו אפשר לחלוץ נעליים. אלה תרגילים שניסיתי על עצמי ועל הרבה תלמידים, וקיבלתי שוב ושוב הוכחה שהם יעילים ומיטיבים את המצב במהירות מפתיעה.

התרגילים עשויים להועיל לכם אם אתם סובלים מבעיות כמו שמפורטות פה, אבל גם אם אתם פשוט רוצים להזרים חיוניות וקפיציות לאיבר שנאלץ להתמודד עם המון עומס לאורך היום, ולאורך החיים.

(אמנם מדובר בשתי כפות רגליים נפרדות, אבל אני מתייחסת אליהן כאיבר אחד שמפוצל לשניים. כי אם יש בעיה בכף רגל ימין, מי שתפצה על כך מיד, ובלית ברירה, תהיה כף רגל שמאל. אז אנחנו שואפות לראות איזון, דמיון מירבי וחלוקה שווה של פעולה ומנוחה בין השתיים).

ישנם כמה עיוותים נפוצים שיוצרים קושי תנועתי ותפקודי:

האלוקס ואלגוס/ בוהן קלובה

זהו מצב בו העצם שמתחת לבוהן הגדולה סוטה כלפי חוץ והופכת לבולטת. לכולנו יש עצם כזו אבל אצל אנשים מסוימים היא גדלה ומתבלטת יותר ויותר, בתהליך שמחריף עם הגיל.

prod20

הבליטה מתפתחת בעקבות העומס המצטבר של משקל הגוף, שמעוות את היחסים בין העצמות והסחוסים בכף הרגל. היא גם מושפעת מאוד (מאוד!) מהנעליים שאתן בוחרות- אם תסתובבו כל היום בנעלי שפיץ צרות ולוחצות, אתן מזרזות את החמרת התופעה. צמיחה מוגזמת של העצם קשורה גם לגנטיקה, אז אם לסבתא שלכם היה את זה, יש סיכוי גדול שתקבלו בירושה את המתנה הכואבת הזו.

רופאה קונבנציונאלית תמליץ לכם על הפרדת בהונות עם ספוגית מיוחדת- הפרדה פסיבית שאני לא יודעת מה היעילות שלה.

יש גם ניתוח לתיקון הבליטה: במילים פשוטות, מנסרים את זה.

אבל מי שרוצה להימנע מניתוחים, כדאי לה להמשיך לקרוא:

יש המון מה לעשות בנידון, בעיקר אם תתחילו לעבוד בשלב מוקדם. ניתן  למנוע התפתחות ואף לגרום לנסיגה של הבליטה. באופן אישי הצלחתי לשפר את המצב של תופעה כזו אצלי וראיתי מתרגלים רבים אחרים ש"חינכו" את כף הרגל באופן כזה, שפרישת הבהונות טובה הרבה יותר והבליטה פחות נראית לעין וגם הרבה פחות מורגשת.

בהונות שמטפסות זו על זו

 

 CURLY TOES COLLAGE

ישנם כאלה שנולדים עם בהונות מטפסות, וזו תופעה שיכולה גם להתפתח במהלך ההתבגרות. לרוב מלווה בחולשת שרירים של הבהונות, יהיה קושי להפריד ביניהן ולהניע אותן בטווח רחב.

תלמידה שלי, בת שישים פלוס, נולדה עם בהונות כאלו. (השנייה והשלישית ברגל אחת). עבדתי איתה על פרישת הבהונות במשך מספר חודשים, בשיעור פרטי פעם בשבוע. היום הבהונות נפרשות היטב ולא חוזרות לטפס זו על זו. אני יכולה לספר לכם שגם היא וגם הפדיקוריסטית שלה מאוד מרוצות.

פלטפוס

feetbones_FlatfeetBones_out

מימין: קשת מחוקה, מצב לא תקין. משמאל: קשת גבוהה ותקינה

פלטפוס הוא מצב די שכיח שבו הקשת הפנימית בכף הרגל- שטוחה מדי. תפקיד הקשת הוא לבלום זעזועים וליצור חלוקת עומסים אופטימלית. לכן כשהיא שטוחה ופחוסה לרצפה העומס על כף הרגל גדל, והנזק המצטבר – גדל בהתאם.

flatfoot-001

קשת "מחוקה" / foothealth.about.com

 

קריסת קרסול פנימה, לעיתים קרובות מלווה בפלטפוס

הקרסול הפנימי והחיצוני שלנו אמורים להיות מקבילים.

אצל אנשים רבים מאוד יש נטייה של הקרסול הפנימי לקרוס לכיוון הקשת, מה שיוצר השטחה שלה- הבעיה מסעיף 3.

א.נשים עם עודף משקל יסבלו מזה אפילו יותר, משום שהיחס בין שטח כף הרגל למשקל שמועמס עליה- הרבה פחות מאוזן.

Figure-1C-Flexible-Flatfoot

.footeducation.com

אלה התופעות המרכזיות שאני נתקלת בהן בשגרת ההוראה, ושדורשות תשומת לב מיוחדת בזמן תרגול. כי כמו שכבר כתבתי פה, הדפוסים השגויים שאימצנו לנו לא נעלמים בשיעור היוגה, אלא מתגנבים יחד איתנו לסטודיו. צריך לשים לב לזה.

————————————————————————————

והבטחתי תרגילים שיעזרו. תיכף זה מגיע, רק עוד שלושה דברים קטנים:

-רק תרגול עקבי יביא תוצאות. תמצאו חמש דקות ביום, בחייכם! לפחות 5 פעמים בשבוע.

– אם משהו כואב או לא נוח, תעצרו. תעבדו ברגישות ותשומת לב. רק אתם יודעים איפה הגבול, מה טוב לכם ומה מוגזם.

-אם יש לכם בעיה מבנית/כואבת/שמדאיגה אתכם, לכו להיוועץ ברופא.ה מוסמכ.ת במקביל לניסיון העצמאי והמבורך לטפל בה.

 

תרגיל ראשון: פרישת בהונות ועלייה על קצות אצבעות

unnamed (3)

 

עמדו יחפים מול קיר או דלת סגורה. כפות רגליים בפיסוק קל, ברוחב האגן. הביטו בכפות הרגליים שלכם ותוודאו שהן מונחות בקו אחד, מקבילות. (1)

הרימו רק את הבהונות ופרשו אותן לצדדים.

הניחו אותן חזרה על הרצפה כשאתם מנסים לשמור על רווח גדול בין כל בוהן לשכנות שלה.

התרוממו על קצות הבהונות, כך שמשקל הגוף "מקבע" מטה את הבהונות הפרושות. (2)

נשמו חמש נשימות והורידו עקבים חזרה לרצפה.

חזרו על זה לפחות 5 פעמים, לאחר כל ירידה הקפידו להפריד מחדש בין הבהונות.

בהתחלה הבהונות לא ממש יצייתו לכם, לא נורא, תמשיכו לנסות את ההפרדה והריווח. די מהר השליטה תשתפר. התחושה היא כמו לעורר אינטליגנציה רדומה באזור נוקשה ומנומנם. וכשזה מתחיל לקרות זה מגניב.

 

תרגיל שני: מסאז' עצמי בדריכה

עמדו מול קיר כמו בתרגיל הראשון.

פרשו את הבהונות על הרצפה כמיטב יכולתכם.

נתקו את רגל ימין ודרכו עם העקב על גב כף רגל שמאל.

בעזרת המשקל של רגל ימין, עסו את בסיס הקרסול, גב כף הרגל והבהונות השמאליות. לחצו את המשקל כדי ליצור דחיסה, והזרמה של דם אל הקצוות. אם מצאתם נקודה שכואבת אל תלחצו עליה בכוח, אלא עסו סביבה בעדינות.

unnamed (4)

-תרגלו דקה/שתיים בכל צד.

התרגיל הזה נראה פשוט אבל טמונה בו עוצמה. התחושות שמתעוררות ברגל עשויות להפתיע אתכם! שווה לנסות :)

 

תרגיל שלישי: דריכת בוהן לרצפה

עמדו מול קיר כמו בתרגיל הראשון.

הרימו את רגל ימין מהרצפה, ודרכו את הבוהן והכרית על הרצפה, כשכל שאר חלקי כף הרגל באוויר. (1)

לחצו חזק את הבוהן והכרית לרצפה, והסיטו אותן ימינה, כאילו אתם מנסים למרוח צבע על הרצפה. (2)

השאיפה שלכם היא ליצור הפרדה טובה בין הבוהן הגדולה לבוהן השנייה. "מריחת" הבוהן ימינה תיצור את המרווח הזה.(3)

נתקו את הרגל מהרצפה והניחו אותה שוב, כשרק הבוהן והכרית לוחצות מטה.

unnamed (2)

 

תרגלו 6-8 פעמים בכל רגל.

זו תנועה ממזרית וחמקמקה, ויכול להיות שייקח לכם כמה ניסיונות עד שתצליחו. שווה להתעקש, כי רק מרווח טוב בין הבוהן הראשונה לשניה מאפשר פרישה נכונה של כף הרגל. מהמנח הנכון נגזרת חלוקת עומסים נכונה, פחות שחיקה ועייפות, וסיכויים מופחתים לפציעות ונפילות.

 

תרגיל רביעי: תפיסה וקימוט של בד

יחפים, עמדו ליד חתיכת בד שניתן לקמט אותו כמו צעיף דק.

נסו לתפוס את הבד, ולקמט אותו. נסו להרים אותו באוויר. נסו לשחרר אותו בשליטה- לשמוט על הרצפה.

חזרו על התהליך- תפיסה, קימוט, שחרור- עשר פעמים בכל כף רגל.

נסו להפעיל את כל חמשת הבהונות ולא רק את החזקות והפעילות שבהן.

unnamed (1)

 

———————————————————————-

עכשיו אין לכם תירוצים… ארבעה תרגילים בסיסיים שגם נעים לעשות אותם וגם ייקחו מכם רק חמש דקות ביום.

ודבר נוסף אחרון:

הנה סרטון של שתי דקות ועשר שניות שיסביר לכם (באנגלית) למה עיוותים בכף הרגל "מטפסים" ומשפיעים על המפרקים הבאים בתור- ברכיים, מפרקי אגן, עצמות הסקרום ועמוד השדרה.

קצר, קולע וכל כך הגיוני!

ההשגה היחידה שלי היא שהוא מציע תמיכות פסיביות לכף הרגל (מדרסים).

אני אישית מאמינה שבכל מקרה זה חיוני לעבוד גם על תמיכה אקטיבית, "התנהגותית": חינוך כפות הרגליים למנח ותנועה מדויקים ובריאים יותר.

unnamed (6)

בהצלחה,

ואל תשכחו לספר לי אם יש שיפור! :)

*

רוצים עוד תרגילים? בואו לפה.
*

הפוסט הזה הועיל או חידש לך? אשמח מאוד אם תשתפ.י אותו.

תודה!

טנטרה!

לפני כמה שבועות יצאתי להרפתקה זוגית מאלפת, מרחיבת תודעה, ואפשר אפילו להגיד – הרפתקה משנַת-חיים;

הנגר ואנוכי השתתפנו בסדנת טנטרה לזוגות.

אני אולי אאכזב את חלקכם מראש – בפוסט הזה אין שום דבר סנסציוני במיוחד. אז אפשר להנמיך ציפיות בקטע הזה, או ללכת לחפש ריגושים במקום אחר :)

זה לא בגלל מחסור ברגעים עסיסיים בסופ"ש המדובר, אלא שזה פשוט לא המוקד; לא של הסדנה, ולא של השיתוף הזה (ובכל זאת, גם סבתא שלי קוראת את הבלוג).

 f2a47d12840f37acb1ed7fb9d0a6a232

טנטרה היא מהות רוחנית עתיקה שאני לא מתיימרת להציג פה לעומק. לא למדתי אותה ברצינות עדיין, כל מה שאני יודעת נובע מחוויה אישית של כמה ימים, שיעורי בית ;), וקריאה של חומרים באינטרנט.

ובכל זאת אנסה להגיד על זה משהו במילים הכי פשוטות, על סמך מה שחוויתי עד כה.

 

טנטרה היא ניסיון מתמשך להיות נוכחת ברגע ההווה.

מתוך הנוכחות בתוך עצמי, לחוש גם את האחר.

ומהחיבור הזה בין הנוכחות הפקוחה בתוכי והקשב העדין לאדם נוסף, נוצר דבר מאוד מסוים, דבר שמתקיים במרחב הפרוש שבין לב אחד ללב שני.

 אהבה.

כנראה שכך אפשר לקרוא לדבר שנוצר שַם.

והדבר הזה:

חותר להתרחב לצדדים,

מעמיק לחלחל מטה,

נמשך לטפס לרקיע.

2jpeg

צילום: ALEJANDRO PLESCH

 

כל הפלא הזה, בזכות נוכחות פקוחה.

זה נשמע פשוט, לא?

פשוט לדעת שמה שקורה- קורה.

אבל אוי, כמה שזה מורכב.

הרי רק המפגש עם עצמנו מספק לנו אינספור קולות פנימיים סותרים ומורכבים, הררי ציפיות, אכזבות ופחדים. תלונות ישנות שתמיד איכשהו נמצאות שם, הרגלים עקשניים ודפוסים קבועים.

תוסיפי לזה אדם אחר שאת אמורה לנהל אתו חיים (בית+ילדים+כלכלה+מעגלים חברתיים+אינטימיות זוגית=בקטנה), ותקבלי עוד אלף הסחות דעת, אלף רעשי רקע פנימיים.

 אז הטנטרה מלמדת להשקיט ולהחליש את כל הקולות האלה, ובמקומם לכוון למקסימום ווליום את הנוכחות ברגע הזה.

ממש עכשיו לגלות ש:

כף רגל ימין בכלל לא דורכת על הרצפה (פורשת אותה ומחלקת משקל מחדש).

השאיפה האחרונה היתה מאוד מלאה. זה נעים (שוב שואפת).

ההטייה הזו של הראש הצידה כשאני מקשיבה למי שמדבר אלי, זה לא נוח (מיישרת).

3

צילום: Alice Viner

 

וככה, עוד ועוד.

אינסוף פרטים קטנטנים שקשורים לנוכחות פיזית, תחושות שקיימות אך ורק בהווה ודורשות התייחסות בהווה.

זה מעמיק וחודר גם למקומות רגשיים:

גוש העצב שמתגבש לי בגרון, רוצה מהר למצוא מישהו לדבר איתו/ משהו לעשות, להסיח את הדעת (עוצרת את עצמי. נשארת במקומי. עצובה. ומתבוננת).

בתוך ריקוד חופשי, תנועה אחת פשוטה מרגישה לי מדויקת, חיונית. אחרי דקה עוברת מחשבה בראש שזה נראה משעמם ואולי צריך לגוון קצת. (ממשיכה עוד מאה פעם. מה שמשנה זו התחושה ולא איך זה נראה מבחוץ).

1.jpeg

צילום: Jeen Na

 

ובמילים אחרות, אוסף רגעים קטנים ומצטברים של חיבור ממשי לעכשיו. ניתוק וניטרול הטייס האוטומטי.

במובן הזה טנטרה מאוד דומה ליוגה, למדיטציה ולכל טכניקה שמכוונת ושואפת לנוכחות ערה.

 *

בסדנה עוברים תהליך משמעותי שכולל עירום, ובחינה אישית של היחס למצב הזה.

במהלך 12 שעות בערך עברתי בין לחץ די גדול מהקונספט, כל הדרך עד לאדישות בריאה.

490067_SFuPLukIRkquoFLLjlSF43JnXr51Q2VaHYMefGchd4A=

ערומים/ צילום: ספנסר טוניק

 

בסופו של דבר, זה פשוט הזוי שאנחנו בקושי רואים א.נשים ערומים סביבנו בהקשרים סתמיים, שאינם טעונים מינית. זה הזוי ואפילו חולה.

אין ספק שחברה שיכולה להכיל עירום נורמטיבי ולא נוצץ היא חברה יותר בריאה.

490062_j8To6wMOz56+sXf1+0geg2sm_BIb6Nd7HiK5ahywy9I=

כביום היוולדם/ צילום: ספנסר טוניק

 

אבל העירום האמיתי (והמאתגר הרבה יותר) הוא בכלל לא פיזי אלא רגשי ו"הווייתי"- העירום, הניקיון ממחשבות ורעיונות ותכניות. היכולת להיות נוכחת ברגע, במה שקורה בגוף ובתודעה בכל שניה מחדש.

עבודה קשה ומפרכת.

זו עבודה שאני מכירה וכבר מושקעת בתוכה כמה שנים טובות, ובסדנה קיבלתי עוד העמקה ועוד כלים ובעיקר עוד תזכורת לעד כמה העבודה הזו שווה את המאמץ, עד כמה היא מתגמלת.

בטנטרה מתייחסים לאנרגיה שכולנו רגילים אולי לקרוא לה "מינית" כאנרגיה הבסיסית של החיים. מנקודת מבט זו, שמחת החיים שאנחנו מרגישות בתוך ריקוד וגם הדרייב הגדול להגשים חזון מקצועי וגם תשוקה זוגית ברגע אינטימי, נובעים שלושתם מאותו מקור בדיוק: חיוניות מפעפעת בשורש הקיום. הנטייה של אנשים לרדד את הגישה הטנטרית לטכניקות של ביצועים מיניים בלבד היא פשוט טעות. זה כמו לראות את קצה הקרחון בלי להפנים שרובו מסתתר, מתרחב ומעמיק מתחת למים.

הסדנה שעברתי נקראת "לגעת בטנטרה" ומנחים אותה סוג'יי ומורן המצוינים.

שניהם מדויקים, רגישים וחדים.

 יש עוד ים של חומרים לקרוא על טנטרה ואלה יוכלו לספר עוד מעבר לטיפונת שנתתי פה, מקווה שהפוסט עורר את סקרנותכם. תמליצו בתגובות אם אתן מכירות ספר טוב, שכולנו נשכיל :).

****
ועדת תרבות: ספנסר טוניק (אם לא נבהלתם מדגימת העירום פה, כנסו ללינק, האתר מרשים):
הוא מצלם בכל העולם, ובכל מקום אליו מגיע נוהרים המוני אדם להצטלם אצלו. תמיד בעירום. לעתים בטבע, למשל בים המלח, ולעתים באתרים אורבניים/ארכיטקטוניים כמו כיפת המילניום בלונדון. אני אוהבת חלק מהצילומים שלו (לא את כולם, בחלקם יש תחושה שואתית מדי לטעמי). כשמסתכלים בטובים שבהם, קורנת מהם תחושה מאוד אנושית, רגילה, טבעית.

העירום דרך העדשה שלו הוא נטול עוקץ, נטול פאנצ', נטול מוצר. זה כל כך חריג בנוף התרבותי שלנו.

כשעירום לא מתאמץ להיות אטרקטיבי, אז הוא הכי מושך.

איך לבחור מורה ליוגה?

אתחיל מהסוף: אין שיטה אחת ללימוד יוגה שמתאימה לכולם.

זהו. הוצאתי את זה מהמערכת, ועכשיו אפשר להמשיך.

© Street Photography by Sagi Kortler

קבלו עובדה פשוטה: כשאנחנו עושים פעילות גופנית מכל סוג, אנחנו מביאים לתוך הפעילות את כל דפוסי היציבה והתנועה שלנו.

 b 

כולם – גם המוצלחים וגם השגויים.

אם הכתפיים שלנו שמוטות ונפולות, הן תמשכנה להישמט גם בשיעור זומבה או ספינינג או יוגה. רק עבודה רבה, עקבית ומודעת תשנה את זה.

אם הקרסול שלנו קורס החוצה (נעליים שמשופשפות רק בצדדים החיצוניים- המונים הולכים ככה, תסתכלו ברחוב על מי שצועד לפניכם) – אנחנו נעמוד ככה גם בשיעור, וגם כשנעמוד רק על רגל אחת, וגם נרוץ ונקפוץ כך.

f

המשמעות היא אחת: בהנחה שהיציבה שלנו לא מושלמת, יש לנו פוטנציאל גדול ליצור נזק לעצמנו, דווקא בשעת פעילות גופנית נמרצת שאמורה לשפר את מצבנו.

 a

כשאני הולכת לשיעור כתלמידה, הציפייה שלי היא שיתאפשר לי מרחב מסוים לטעות בו. טעייה ותהייה היא חלק מההתנסות ובלעדיה – פשוט אי אפשר. וגם לא כדאי.  אבל אני משתדלת לבחור מורים שלא יאפשרו לי לחזור על טעויות באופן כזה שיסב לי נזק. אני מאמינה שעיניים חיצוניות ומשוב בהיר הן שתיים מהסיבות המרכזיות לשלם למורה ולתרגל בקבוצה.

העובדה שהמורה עומדת זקוף לא תגרום לנו לעמוד זקוף. למידה מחיקוי היא חשובה ביותר אבל יש גבול ליכולת היישום דרכה, אלא אם אתם בני שנה-שנתיים (ואם אתם בני שנה וקוראים את זה, אז ואוו! :))

 לדוגמה: תלמיד מבצע כפיפה עמוקה אחורה, לתנוחת גשר, ולא מארגן את הרגליים שלו בצורה נכונה. (ברכיים נפתחות לצדדים במקום להיות מקבילות). במקרה כזה אזור עצם העצה מצטמצם, עצם הזנב מוגבלת בתנועה שלה ולא יכולה לפנות מקום לחוליות הגב התחתון, כתוצאה מזה הנוזל שבתוך חוט השדרה "נדחס".

איך זה מרגיש? כמו כאב ראש.

תלמיד כזה, אם לא יתקנו לו את הפרט הזה בביצוע, ייצור לעצמו עצבנות וכאב ראש בכל פעם שיתאמץ לעשות גשר. לאורך שנים, ובתרגול אינטנסיבי, עלול להיווצר נזק.

 בשיטת איינגאר, חלק אינהרנטי מתהליך ההסמכה (שהוא ארוך, מאתגר ומדוקדק. וזה באנדר-סטייטמנט) זה בדיוק זה: עליך להוכיח למורים בכירים ומנוסים, שאת מזהה ליקויי יציבה ותנועה אצל תלמידים ויודעת איך להסביר להם במילים, ואיך לתמוך בהם פיזית, כך שהתנוחות השונות לא יכבידו על השלד ולא חלילה יעצימו את הבעיות שאיתן הם הגיעו לשיעור.

 למעשה, ברגע שלומדים להתבונן בגופים שונים, הרבה מהעיוותים קופצים לעין. אבל רוב האנשים מופתעים לגלות מה היא יציבה נכונה, ואיך היא מרגישה בגוף. ("מה, עכשיו אני ישרה? זה מרגיש עקום לגמרי" – תגובה נפוצה אצל תלמידות שפתאום השלד שלהן פוגש את האמצע ולא נוטה לשום צד).

 e

אין שיטה אחת ללימוד יוגה, וטוב שכך.

ובכל זאת, המלצתי למתחילים, לתוהים ולמחפשים:

כשבאים לעבוד עם הגוף, בכל שיטה שבה תבחרו, כדאי לוודא שהמורה לא רק יודעת בעצמה מהי יציבה ותנועה בריאה ונכונה, אלא בהדרגה מעבירה לכם את הידע הזה.

גם ידע כללי, אבל בעיקר פרטים ספציפיים שרלוונטיים לגוף הפרטי ויקר הערך שאמור לשרת אתכם עוד שנים ארוכות.

יש הרבה כללים עקרוניים שנכונים לרוב האנשים, אבל לכל אחד יש גם את הגוף הפרטי שלו עם ההסטוריה והמאפיינים הייחודיים לו. המורה צריכה לדבר אליכם ספציפית. למשל : בשבילך עדיף לתרגל כך ולא אחרת. בתנוחה הזו קחי קוביות/ תישעני על קיר/ תבצעי פחות זמן. ואפילו: את התנוחה הזו עדיין לא רצוי שתבצע.

ההערות הללו לא מסמלות שאתם לא בסדר. אתם בסדר גמור. הן בסך הכל מספרות לכם שהמורה שלכם ערני/ת אליכם, רואה אתכם. (כן, אפילו אותך שם בפינה)

מלבד זה, כדאי לוודא ש:

-המורה מלמדת בזמנים ובמיקום שנוחים לכם ומסתדרים עם שאר הלו"ז. נשמע טריוויאלי אבל חשוב.

-השפה שלה בהירה ומובנת.

-יש התייחסות לשאלות בקבוצה, ויש תחושה של פתיחות ונכונות להסביר ולהדגים.

-קצב השיעור ורמת האתגר מתאימים לכם.

-לאורך זמן (תנו לזה כמה חודשים)  אתם חשים התקדמות גם במישור הפיזי והמנטלי, וגם במישור ההבנה- מה עושים, איך ולמה.

 -אחרון וחשוב מאוד: אתם יוצאים מהשיעורים שמחים וחיוניים יותר משהייתם כשנכנסתם.

 

בהצלחה :)

 

———————–

ועדת תרבות מוסרת:

כל הצילומים: שגיא קורטלר, צלם שגיליתי במקרה. קצת הזכיר לי את אלכס ליבק. יש לו עוד המון עבודות מאוד יפות. כדאי לשוטט.

 

משוגעת על תיאטרון / או: איך בכלל הפכתי להיות מורה ליוגה

אם הייתם מכירים אותי בכל נקודת זמן בין גיל 15 ל 28 הייתם פוגשים מישהי שכל מה שמעניין אותה זה תיאטרון.

בהתחלה משחק, ואז עיצוב ובדרך גם קצת הפקה ובימוי, וכל אלה בתשוקה אדירה, בתנופה ובהתמסרות טוטאלית. הזהות שלי היתה שזורה בבמת התאטרון והקדשתי למקצוע הזה יותר מעשור.

השנים האלו כללו גם שלוש שנות לימודי עיצוב בלונדון ההו- כה מהממת, ואחריהן חמש שנים של עיסוק אינטנסיבי בעיצוב במגוון מסגרות ותאטראות בארץ.

london by david marcu

לונדון, את עדיין מחכה? צילום: DAVID MARCU

 

חייה של מעצבת תיאטרון ישראלית כוללים עבודה על מינימום שלושה פרוייקטים במקביל, רשימות אינסופיות, ציד מתמיד אחר אביזרים, רהיטים ובגדים זולים (אבל שייראו מעולה על הבמה בבקשה).

 

Ryan collage

אויש אני חייבת בדיוק כזה להפקה שלי. אפשר?! (צילומים: RYAN MCGUIRE)

 

חייה של מעצבת תיאטרון כוללים סינג'ור מתמיד של חברים, משפחה וכל מי שרק מוכן: החמודים האלה "מתנדבים" לצבוע, לסחוב, לשנע, להקים, להצטלם ולתרום איכשהו לכל הפקה דלת- תקציב ועתירת- חזון.

חייה של מעצבת תיאטרון כוללים מעט שינה, הרבה לחץ נפשי ותחושה מתמדת של מלחמה נגד הדד- ליין. "ההפקה עולה!" – צמד מילים שמעורר חרדה ממשית.

ההפקה עולה עוד חודש/שבוע/שעתיים, לא משנה מתי – תמיד יש אלף משימות שלא בוצעו ושיפורים שלא קרו.

להיות מנתח מוח זה נופש בהוואי לעומת מעצבת לחוצה לקראת הפקה שעולה.

תאמינו לי.

מה עוד?

חייה של מעצבת תיאטרון כוללים הרבה ארוחות שנאכלות בהליכה, תוך כדי שיחות טלפון, תיאומים וסידורים אחרים.

שגרת יומה מחייבת אותה להכיר בשם פרטי כל מוכר ומוכרת ברחוב נחלת בנימין, לדעת בדיוק איפה יש לייקרות מצוינות בזול ואיפה עושים מבצע על צעיפי נוצות, לאן הגיעו תחתוני תחרה מאיטליה ואיפה בדרום העיר אפשר להשיג כפתורי וינטג' (ליד המיץ רימונים). 

 

נחלת בנימין

מעצבת, תכירי את הבית השני שלך

 

מצד שני, החיים כמעצבת בתיאטרון מאוד דינמיים, מרתקים, מלאי אסתטיקה ומזמנים מפגשים עם אנשים מדהימים.

 בתיאטרון אין כסף, כמעט בכלל. בטח שלא בפרינג' ובהפקות קטנות. בגלל זה כל מי שנמצא שם, מוּנע מאהבה עזה לבמה.

בגלל זה כמעט כל מי שעבדתי איתם הם אוצרות אנושיים, פצצות כישרון ואנשי שיחה כיפיים בטירוף.

 

בואו נדבר רגע במספרים:

בהפקה הגדולה ביותר שעבדתי בה, הייתי אסיסטנטית ראשית למעצבת התלבושות.

תקציב התלבושות היה כ 350 אלף שקל (לפני החריגות, והיו).

קיבלתי 6000 שקל לחודש על עבודה של כ 16 שעות ביממה בממוצע, למשך שלושה חודשים.

לא שהיה לי מתי להוציא את הכסף שהרווחתי, כי כל הזמן הייתי בעבודה.

 

יום אחד, כשבועיים לפני "ההפקה עולה!!!" נסעתי לעבודה. הבסיס היה מתפרה קטנה ברחוב פרישמן, מעל לסביח הכי מפורסם באזור.

באופן לא מתוכנן, לא חזרתי הביתה באותו לילה, כי המשכנו לעבוד.

גם לא למחרת.

וגם לא למחרת.

רק תשעה ימים ולילות אחר כך ראיתי את הבית שלי שוב.

תשעה. (9).

איפה ישנתי בזמן הזה?

זהו, שלא ממש ישנתי.

בסביבות שתיים-שלוש בלילה הייתי פורשת דף נייר נקי (יחסית) מתחת לשולחנות התפירה הגדולים ומתמוטטת שם לקצת. אחרי שעה שעתיים העירו אותי כי צריך להמשיך. אני צוחקת כשאני כותבת את זה מרוב תדהמה שזה אשכרה מה שעשיתי.

סיפור אמיתי לחלוטין.

 

by israel sundseth

לילה. טוב? צילום: ISRAEL SUNDSETH

 

עוד קצת התקפי צחוק:

חמש בבוקר, דיזנגוף פינת פרישמן, מכבסה אוטומטית.

אנוכי והאסיסטנטית נ', שהיא אמנית טקסטיל, יושבות מול המכונות שכיבסו עם שחר את הבדים הצבועים שלה. הידיים של נ' כבר חודשיים כתומות וסגולות מחומרי הצביעה. שתינו לא החלפנו בגדים בשלושים השעות האחרונות. אנחנו נוחרות מרוב צחוק, נקרעות, משום סיבה נראית לעין. פשוט מסטוליות מרוב עייפות.

שתי משוגעות על תיאטרון, כמה חתולים, וההומלסים של פסאז' הוד.

 

ryan collage legs

אבל מה מצחיק? (צילומים: RYAN MCGUIRE)

 

כל הסיפור האקזוטי הזה כדי לתת רקע לשינוי שבא.

שינוי שהיה חייב לבוא.

 

כי עם כל האהבה האדירה שלי לתחום, אחרי חמש שנים כאלה נגמרו לי הבטריות. עד הסוף. החומר הנקרא "אנרגיה" פשוט התכלה ונשאב החוצה.

מה הפלא?

 

ידעתי שאני לא רוצה להיות מחוברת לתל אביב בחבל טבור. רוצה הביתה – צפונה. לירוק.

ידעתי שמתישהו ארצה ילדים.

איך משלבים את המקצוע המוטרף הזה עם משפחה וחיים שלווים?!

אין מצב.

 

רצה הגורל וכשנה אחרי החתונה שלי ושל הנגר, נסענו לירח דבש בהודו.

נרשמתי מראש לסדנת יוגה אינטנסיבית ברישיקש, אצל המורה הנודעת אושה דווי.

ידעתי בערך מה זה יוגה, כי כסטודנטית, נהגתי ללכת לחוג שבועי. היכרות שטחית יחסית עם הפן הפיזי של התרגול. זכרתי את זה כמשהו חיובי ומחזק, אבל לא התכוננתי לעומק השינוי שהמפגש הזה התניע.

לקח לי בדיוק יומיים כדי להבין שזהו. מצאתי.

 במפגש המחודש נשאבתי מיידית לתוך הפלא הזה, האינסופיות החכמה, המזינה של היוגה.

schika

צילום: SCHIKA

 

גיליתי דרך שבה טוטאליות והתמסרות משיבות אנרגיה לגוף ולנשמה, ולא מכלות את הכוחות.

 מצאתי דרך שבה שינה טובה ואוכל בריא (שנאכל בישיבה!) הם אבני יסוד להתקדמות, ולא פריווילגיות.

**********

 אני עדיין אוהבת תיאטרון, אבל כבר לא משוגעת. 

מעדיפה שפיות.

וכבר שנים שלא אכלתי סביח…

 

צילום: Iswanto Arif