חגיגות יוג

יוג – סטודיו ליוגה בקרית טבעון – בא לעולם לפני ארבעה חודשים.

הוא התגשמות של מגוון חלומות, שנבעו מאיתנו לאורך השנים והתגשמו בחומר.

כמה הכרת תודה אני מרגישה, שיואו!

זה קצת אובר-וולמינג.

 

בסוף השבוע חגגנו את השימחה הזו, יחד עם תלמידי ותלמידות הסטודיו.

באופן די טיפוסי, האירוע היה מיקס של השקעה בפרטים שנראו צבעוניים במיוחד על רקע אתר הבנייה שהוא החיים שלנו (ועוד ייקח זמן עד שזה ישתנה…).

רצינו מסיבה דלהי סטייל? קיבלנו ;)

האורחים הזורמים הגיבו באהבה ובקבלה של האבק וכלי העבודה שעוד פזורים מסביב. תודה לכם, אנשים מופלאים!

 

מצרפת כמה תמונות משמחות מחגיגה של היש:

4

 

אוטו

האוטו הגיבור הוסב למזנון צבעוני. שנים אני מפנטזת לקשט אותו בצעקנות כזו! נכון יפה לו?

 

מנדלה

את פני האורחים קיבלה אסופה של חומרים מהטבע, והצעה לסדר אותם במנדלה שהלכה והתרחבה במשך הערב.

 

1

איסוף החומרים בשבועות שלפני המסיבה גרם לי לעשות דברים שלא הייתי עושה אחרת, כמו למשל להסתובב עם מזמרה בפינות נידחות בישוב ולחפש דברים לקטוף.

לנשום שרף אורנים באחד הבקרים אחרי פיזורים לגנים…

זה היה ממש כיף.

2

רומי, תודה על המזמרה הנמרה! 3>

מנדלה 2

 

7

8

קעקועים

ניד איי סיי מור?

והם אפילו הודיים!

5

 

ילדים2 ילדים

אוכל1

12

11

ספת ה VIP (ההורים שלי! וגיסי החמוד!)

 שנות טובות

9

קחו אוויר: גלויות שנה טובה שעיצבה מעין פרץ

 

הגלויה עם ההודי נמצאה באיזו שקית מזכרות, שלחתי אותה לסבתא שלי מהודו לפני שנים והיא התעקשה להחזיר לי אותה.

תודו שמצאתי לה שימוש הולם.

תערוכה

בתוך הסטודיו ערכנו תערוכה של צילומים מתהליך הבנייה.

היה מרגש ללקט תמונות רלוונטיות מתוך האלפים שמפוזרים במלא הארדיסקים ומחשבים (איך אנשים שומרים על סדר?! תהרגו אותי אבל אין לי מושג).

ובבואי לתלות אותן הבנתי שאני לא יודעת איך להתחיל אפילו.

מזלי שאחותי בעלת הטעם המשובח וההגיון הבריא באה לסייע.

יחד מיינו ובחרנו את התמונות החשובות ביותר לספר את הסיפור של הבנייה.

למי שלא מכיר את אחותי נעמה, היא בצלאלניקית לשעבר ומעצבת מוכשרת ועסוקה בהווה, והיא לא נרגעה עד שהכל היה נראה לה מיושר מספיק ומרווח בצורה שווה. אגב, היא גם אחראית על הצילומים בפוסט הזה :)

3

תערוכה

כתוביות קטנות ליוו את התערוכה כדי להסביר את רצף האירועים

מוסיקה!

עוד דבר נהדר שקרה במסיבה הוא המופע המוזיקלי של עמוס אהרונסון ועידו גפני.

שמענו קצת הסברים ובעיקר הקשבנו לצלילי החליל הבנסורי ותוף הטאבלה המסורתיים שלקחו אותנו לטיול למקום רחוק.

17

 

*******************************

מבחינתי אפשר לסכם במילה אחת, תדמיינו אותה כתובה באותיות ענק בשמיים:

ת ו ד ה

*******************************

 

collague-talya

 

 

שנה טובה לכם – קוראות וקוראים יקרים!!!

חלקכם מגיבים אז אני מזהה בשם, וחלקכם "רק" רשימות של מספרים בנתונים של הבלוג, אבל זה בכלל לא "רק" בשבילי.

משמעותי לי ומשמח אותי שיש קוראים למה שאני כותבת.

אז תודה שאתם מקדישים לזה את זמנכם.

שנה דבש!

14

 

מה כל כך טוב ביוגה אוירית? על יתרונות בתירגול עם ערסל (חלק שלישי ואחרון)

אתה פריק של יוגה?
את סקרנית לגבי יוגה אוירית?
טוב שבאתם :)
אז בפוסטים הקודמים (זה וזה) הדגמתי איך הערסל משפר את היכולת שלנו להיערך במרחב – למצוא אליינמנט – על ידי שיחרור מוקדי מתח בגוף.
ודיברנו גם על היפוכים תלויים, והאפקט הייחודי שלהם.
עברנו להתארכות ושימוש בקרקע/השתרשות, כשני עקרונות נוספים בעבודה עם הערסל.
נחתום את הסדרה הזו עם שני אלמנטים שתמיד ילוו את שיעורי אונאטה:

הרחבת מודעות לנשימה

איך הערסל מסייע למתרגלים להרגיש את הנשימה טוב יותר?

למשל באחיזה פשוטה של יד עליונה בערסל, בתנוחת טריקונאסאנה לימין.
בטריקונאסאנה קלאסית, יש לרבים קושי להרחיב ולפתוח את בית החזה.
התנועה תבוא ממקום אקטיבי של דחיפה כנגד שוק ימין.
בגרסה הספציפית הזו מתאפשרת התרחבות פאסיבית שמתרחשת בגלל היחסים בין מנח הגוף לגרביטציה:
יד שמאל, שאוחזת גבוה, נושאת חלק גדול ממשקל פלג הגוף העליון.
הגו תלוי באופן כזה שבית החזה נמשך עם כיוון כוח הכובד, וזה גורם להתרחבות בבית החזה שקשה להשיג באופן אחר.
טריקון
עוד דוגמה היא ההיפוך הקשתי הזה (ויפריטה דאנדאסאנה):
היפוך1
גם כאן אנחנו משתמשות בכוח הכובד "לטובתנו":
בזכות המנח על הערסל נוצרת הקשתה מעולה לגב האמצעי, פרישה מיטבית לצלעות ולעור שעוטף אותן, ואז, כמה נהדר: נשימה שחודרת לחללים מפתיעים. אנחנו מרוויחות פה במקביל גם הקשתה עמוקה וגם פסיביות מסוימת שמאפשרת עבודה נשימתית עדינה ומתמשכת.
וזה יכול כמובן להתפתח להקשתות יותר עמוקות, בתמיכה מצומצמת יותר.
כל ניואנס של שינוי בפרישת הבד תשנה מעט את מנח הגוף והנשימה תושפע מזה מיידית.
תלמידי היקר עופרי, מתרגל איינגאר כ 15 שנה, מעיד על עצמו שהיה סקפטי לפני שהגיע לשיעור. אבל הוא הגיע- ונשאר:
"המגע של הבד בגוף מספק חוויות חדשות. אני מרגיש שהוא עובד לי מאד עמוק אל תוך מערכת העצבים ומעיר אותה באופן שונה."
——————————
היפוך 2

השקטה מנטלית 

מורים מאסכולות שונות בכל העולם עוסקים בכל שיעור במטרה עליונה אחת, והיא השקטת תנודות התודעה.

כשזה קורה לנו אנחנו יודעות שזה קורה.
וגם כשלא, החיפוש המתמיד מזקק בתוכנו כוונה, וזה כשלעצמו מייצר חיים עשירים ונבונים יותר.
שוואסאנה2
אני חווה את השוואסאנה בתוך הערסל ממש כמו כפתור שנלחץ בתודעה, ומאפשר התכנסות חושים מיידית.
בבת אחת מערכת העצבים מורידה הילוך.
לשכב לשוואסאנה בסוף תירגול, בתוך הערסל, זו חוויה רגשית עוצמתית מאין כמוה.
הגוף ארוז,
עטוף,
נתמך,
וננגע כמעט מכל עבריו.
הוא לא בדיוק נע
ולא בדיוק סטטי,
הוא מעורסל בתנודה עדינה בחלל.
בתוך הבד, האריזה מקבלת את צורת הגוף המדויקת שלנו.
שוואסאנה1
ככל שנשחרר יותר משקל למטה,
ככל שנרגיש יותר "כבדות",
ככה נקבל יותר תמיכה.
מתי לאחרונה הכילו אתכם בדיוק,
אבל בדיוק בדיוק- כפי שאתם?
בדיוק הצורה שלכם,
בדיוק משקל הגוף הנוכחי,
בדיוק מי שאתם, כפי שאתם כרגע.
זה מה שהערסל עושה.
לפעמים אני מזכירה בתחילת השוואסאנה:
כבר הרגשנו פעם ככה, לפני שנים רבות.
כשהיינו בתוך הרחם.
הגוף רק צריך להיזכר.
הדימוי הזה ביחד עם התחושה הפיזית מעוררים רגש קדום, עמוק ומרפא.
לעיתים מלווה בהרבה כאב שמצליח להשתחרר בדמעות.
זה רגש מזוקק של היותנו בני ובנות אנוש.
 ישיבה בערסל
—————–
אסיים במילים של תלמידתי תמר:
"זו תחושת המנוחה האולטימטיבית שאי פעם חשתי. 
להיות אסופה בתוך מיכל שמכיל את כל איברי גופי ומאפשר לשקוע בכל כובד משקלי תוך מתן תמיכה אדירה לגוף. 
אני תמיד מרגישה שהגעתי למקום שנכון לי, כשעבודה פיזית משפיעה אצלי באופן עמוק גם על תהליכים נפשיים ורגשיים.
ועד היום בכל פעם שסיימתי שיעור, על אף העבודה הגופנית האינטנסיבית שביצעתי בו, אני יוצאת בתחושה שנחתי"
——————————
אני מלמדת יוגה אוירית בשיטת אונאטה (אמרתי כבר? ;)) שיטה שמתייחסת ביראת כבוד למסורת היוגה הקלאסית, והיא תמיד הקונטקסט בתוכה השיעור מתרחש.
יחד עם זאת, באונאטה יש חופש יצירתי וחיפוש סקרני ושמח אחרי תרגום של הקלאסיקה לשפת האויר.
בשיטת זו יש איזון ושילוב בין תנוחה אוירית לתנוחה קלאסית, על הקרקע.
לזו גם לזו יש יתרונות. לא אחת על חשבון השניה, אלא אחת מגדירה את השניה.
כל אחת ומתנותיה לגוף, לנשימה, ולתודעה.
אם התעורר בך חשק לבוא לשיעור – הנה הדף עם מערכת השעות
——————————
(ואגב, אם מעניין אתכן לקרוא על הכשרת מורים להוראת אונאטה- זה המקום. הקורס מיועד רק למורים שעברו קורס הוראת יוגה של 200 שעות ומעלה)
 
—————————–
את מורה ליוגה?
אשמח לשמוע מה לקחת מהפוסט הזה, האם הוא חידש לך משהו או עורר בך שאלה.
אני קוראת כל תגובה ותמיד שמחה לדיאלוג.
  —————————
 
תודה שביקרת והקדשת זמן לקריאה, זה בכלל לא מובן מאליו בשבילי 3>
  —————————צילום: מעין פרץ

מה כל כך טוב ביוגה אוירית? על יתרונות בתרגול עם ערסל (חלק שני)

הי!
כיף שבאת לפה, לקרוא ולדבר על יוגה אוירית (ואולי מתישהו גם לנסות?!).
נחתת בול לאמצע של סדרת פוסטים, אז כדאי לך להתעדכן רגע במה שקרה בפוסט שעבר:
דיברנו על התמיכה שהערסל מספק ליכולת שלנו למצוא אליינמנט (להיערך במרחב), וגם על העונג והתועלת שבהיפוכים תלויים.
ואיך זה מרגיש לתלמידים?
גם את זה אפשר לקרוא בפוסט הקודם.
היום, רציתי לספר לכם על שני עקרונות נוספים שמלווים את שיעורי אונאטה.
בשניהם האביזר הזה הוא מקפצה שמעצימה מאוד את היכולת של המתרגלים.
אם אתם מלמדים יוגה, זה עשוי לעניין אתכם:

התארכות

בשיטת אונאטה, מוטיב מרכזי שחוזר על עצמו בכל אסאנה הוא החיפוש אחר התארכות, בדיוק כמו ביוגה הקלאסית.
כלב מביט מטה אוירי

כלב מביט מטה בגרסתו האוירית. מימין- תחילתה של אודיאנה בנדהה, שמתרחשת מעצמה

בניגוד לתנוחה הקלאסית, בה אנחנו עומדים על הרצפה עם ארבע הכפות, כאן אין כמעט עומס על השכמות והכתפיים.
מפרקי הזרועות והידיים משוחררים לנוע כי הם נושאים משקל מינימלי.
כפות הידיים שדוחפות אל תוך הקרקע מייצרות תנועה מובהקת בחלל – הגוף ישוט מעט לאחור.
גם עצמות הישיבה יכולות להתגלגל מעלה בחופשיות כי הרגליים צפות באויר. וכך גם שרירי אחורי הרגליים מתארכים היטב.
עבור רוב התלמידים המתחילים זו הקלה גדולה ביחס לכלב-מביט-מטה הקלאסית.
הביצוע בערסל פותח אפשרויות חדשות להבנת דקויות בתנוחה, פרטים שאפשר אחר כך ליישם גם על הקרקע.
השהייה בתנוחה עשויה להימשך יותר מהרגיל, והנשימה מגיבה בהתאם. היא נרגעת, מתייצבת, ומעמיקה.
אודיאנה בנדהה*, שמגיעה עם הניסיון המצטבר, מתרחשת כאן ממש מאליה בזכות המשיכה של האגן על ידי הערסל, והאיכות הפסיבית שנשמרת במרכז הגוף.
(*אודיאנה בנדהה היא אותה שאיבה עדינה פנימה של הסרעפת, פעולה שיש לה השלכות על מערכת העצבים ועל מצב התודעה).
ושיהיה ברור, שאם יש אסאנה אחת שאני אוהבת בכל ליבי היא כלב-מביט-מטה, ולעולם לא אוותר על הגרסה הקלאסית שלה.
תירגול עם הערסל רק חידד לי כמה היא מופלאה ועשירה, ממש אינסופית בידע שהיא מגלמת בתוכה.
גרסאות של כלב 2

עם ערסל או בלעדיו: איי לאב יו אדהו מוקהה שוואנאסאנה!!!

 

לשחרר את הכבלים

"התרגול באמצעות הערסלים שינה, לעומק, את התודעה הגופנית שלי.

הוא איפשר לי לשחרר את הכבלים של המשקל והעומס על המפרקים, ונטע בי ביטחון להעז ולהגדיל את טווחי התנועה בידיעה שהערסל משמש לי כמגן, כמשענת, כתמיכה מאזנת ומייצבת. 

פתאום, אני עומדת על רגל אחת, אני עומדת על הידיים (אני!), אני מפסקת את הרגליים בפיסוק שאני לא זוכרת כמוהו מאז הילדות, אני מקשתת את הגב בקימורים שלא ידעתי שאפשריים! 

(תלמידתי ריקה ליכטמן)

קרקע

אחת המטרות שלנו כמורים היא לחבר תלמידים לתחושת התמיכה שמגיעה מהקרקע.
שוב ושוב נסב את תשומת הלב לחיבור עם האדמה, למגע בין הגוף למשטח עליו הוא מתייצב, ולתחושת השקיעה של המשקל מטה אל קרקעית הגוף ואף מעבר לה.
השתרשות היא תמיד נקודת המוצא לתנועה.
כמורה בשיעורי אונאטה אני זוכה בעוד עוגן בעל איכויות של קרקע.
נו, ניחשתם כבר? :) ברור שאני מדברת על הערסל.
זוהי "רצפה": רכה וניידת אמנם, ותלויה אנכית במרכז החלל.
היא מאפשרת נקודת אחיזה באיברים שונים.

היכן נמצאים הגבולות שלי

במילותיה של תלמידתי רותי אופנהיים, מתרגלת איינגאר בעברה:
"הערסל מאפשר לי להביא אוויר ותנועה לתרגול שלא הצלחתי להביא מקודם. במקביל, יש אפשרות לדייק. יחד עם התנועה, הערסל מביא גם תמיכה ומגבלה,
שמאפשרת להבחין היכן נמצאים גבולותי שלי."
________________________
איך זה יבוא לידי ביטוי?
בשיעור נשתמש במילים ובפעולות כמו נעיצה מטה, לחיצה;
לחיצה
דריכה, השתרשות;
קיבוע
קיבוע, הישענות או דחיפה.
דחיפה
המילים והפעולות עצמן מגבירות את תחושתיות המגע בינינו לבין כל מקור תמיכה, בין אם זה הערסל הנייד, או הרצפה היציבה.
ככה אנחנו משפרים את יכולת הגוף שלנו להישען, ומתוך ההישענות- להרפות.
כמאמר הסוטרה המפורסמת ביותר של פטנג'לי:  התנוחה – יציבה ונינוחה.
ההשלכות על העולם המנטלי שלנו פועלות בהתאם; יכולת האמון גדלה בהדרגה, אנחנו משתכללים בזיהוי מקורות תמיכה, ומכירים את עצמנו טוב יותר במצבים של הישענות והתמסרות.
כל האמור רלוונטי למערכות יחסים החוצה, עם אחרות ואחרים, ופנימה – עם חלקים בתוכנו.
לאנשים שרגילים להיות סלע איתן לכל סביבתם ואף פעם לא נעזרים, זו עבודה פנימית משמעותית שמפגישה עם חלקים באישיותם שפחות באים לידי ביטוי.
אז דיברנו על אליינמנט, היפוכים, התארכות והשתרשות.
מה מחכה לנו בפוסט הבא?
העמקה נוספת פנימה:
נבדוק איך הערסל עוזר לנו לעבוד עם הנשימה, ואיך הוא תורם ליצירת שקט מנטלי.
________________________
קטן
 ________________________
סקרנ.ית לחוות שיעור אונאטה?
מערכת השעות שלי כאן
 ________________________
מעוניינ.ת לשמוע עוד?
הפוסט הבא והאחרון בסדרה – ממש פה.
 ________________________
 צילום: מעין פרץ

מה כל כך טוב ביוגה אוירית? על יתרונות בתירגול עם ערסל (חלק ראשון)

יוגה אוירית היא טכניקה חדשה מאוד שיש בה ניסיון קצר, ושרק מעט טקסטים נכתבו עליה.
התחום הזה נולד באהרה"ב, רק לפני כעשור.
אוּנאטה, השיטה בה אני מלמדת, ואחת ממספר שיטות שקמו בתחום, היא מהותיקות בענף- בת עשר.
 מוקטן
בנוסף להיותו זרם חדש, בהרבה מקרים יוגה אוירית מצולמת, משווקת ונתפסת כענף עם ניחוח של חדרי כושר.
זה תחום שאוטומטית מתחכך בעולם העיצוב-חיטוב, או לחילופין, באקרובטיקה וקרקס.
מורים ליוגה לא כל כך אוהבים שהתכנים שלהם מתקשרים לעולמות האלה; גם במכוני כושר וגם בקרקס הדגש מושם על החצנה, ניראות ו"תוצאות", יותר מאשר על חוויה מנטלית ועבודה פנימה.
אבל האחראים לעומק העבודה, לשאלה אם האימון הוא יוגי או לא, הם כמובן לא הטכניקה או האביזרים, אלא מי שמנחה בעזרתם, ומי שמתרגל איתם.
גם בציוד יוגה "עם קבלות" כמו רצועה, קוביית עץ ומשקולת, אפשר להשתמש כדי להתחטב (רחמנא ליצלן) ולא כדי להשקיט את תנודות התודעה.
אגב, בסוגריים: אני לא חושבת שחיטוב, חיזוק או תנועה אסתטית הן מטרות נחותות.
חלילה.
כל מי שאני מכירה, כולל אני עצמי, ישמחו מאוד שגופם יתאפיין בשלושת התכונות הנ"ל.
אני כן חושבת שיש שיטות בהן תשיגו חיטוב מהר יותר מאשר בשיעור יוגה, ובעיקר- שזה ביזבוז זמן להשתמש בשיעורי היוגה שלכם למטרה הזו.
לבקש מיוגה לחטב אתכם זה בערך כמו לבקש ממאסטר בינלאומי למוזיקה ללמד אתכם איך לכוון את התחנות ברדיו.
זה לא שהוא לא יכול, אבל יש דברים הרבה יותר מרתקים שהוא עשוי ללמד אתכם, אם תתנו לו.
כי השאיפה של היוגה, תורה בת חמשת אלפים שנה, היא לשנות בנו דברים הרבה יותר עמוקים, נסתרים ומורכבים מהיקף הירכיים.
ולמרבה הפלא, היא גם מצליחה.
ערסל
אני חוזרת לערסל: המכשיר הוא רק זה – מכשיר.
ומי שעושה בו שימוש יכולה לקחת את העשייה לכל כיוון, בהתאם למטרותיה.
ואכן, במיטבה, עבודה יוגית עם בד הערסל מייצרת חוויה פנימית מאירת עיניים, חוויה שנוגעת בכל המהויות היוגיות שאנחנו מחפשים באימון.
כך שלמרות גילו הצעיר ותדמיתו הקלילה, אני מאמינה שהזרם האווירי ימשיך להתרחב, ויהפוך בהדרגה לכלי עבודה יעיל, עמוק ומרתק עבור מורים רבים ליוגה.
בפוסטים הקרובים אני שמחה לשתף מתוך החוויה האישית שלי ושל תלמידיי, ולהדגים עד כמה הערסל יכול לשרת מטרות יוגיות שנוגעות לגוף, לנשימה ולתודעה.
 פרסריטה בכלב

 אליינמנט: לארגן את הגוף 

"אליינמנט" מהמילה Align.
ובעברית – היערכות, מיתאר או יישור.
באימון יוגה המושג הזה הוא סוג של משקפיים דרכן נתבונן בעצמנו כדי לשפר דפוסי יציבה ותנועה מבפנים ומבחוץ.
אפשר לראות אליינמנט בעין, למשל כשמשסתכלים על ילדים זזים בחן ובתיאום, ללא תקיעות גם כשהם נמצאים במאמץ מובהק.
ואפשר לחוות אליינמנט בגוף, כל גוף: זו חוויה של נינוחות יציבה, של חיבור בין כל האיברים, של מעבר כוח דרך הקרקע אל הגוף ואף מחוצה לו.
כמובן שמי שנמצא באליינמנט, זה ישפיע מבחוץ פנימה על הרבדים העמוקים יותר של רמה אנרגטית, תחושת מירכוז ובהירות, ויציבות רגשית.
בשיטת אוּנאטה, תמיד נשתמש בערסל מתוך כוונה להחזיר לעמוד השדרה את אורכו ואת הקימורים הטבעיים שלו.
תלייה של חלק או של כל משקל הגוף על הבד מאפשרת שיחרור מוקדי-מתח שמחזיקים את הגוף שלנו בצורה שלא מיטיבה איתנו.

תמיד נתמקד בשיחרור לפני האירגון מחדש.
באנגלית קל לזכור את זה עם שלושת ה- R:
RELEASE
RE-ALIGN
REBUILD.
בואו ניתן דוגמה מוחשית:
נגיד שהכתפיים צונחות פנימה, כי שרירי החזה קצרים ונוקשים, ושרירי השכמות והטרפז מתוחים באופן כרוני.
מצלצל מוכר?!
זו תופעה רווחת כמו לחות בחודש אוגוסט.
אז איך נתמודד עם מצב כזה?
קודם נדאג לשיחרור (Release) של מתח כרוני; נפרוש את הערסל כך שהוא יספק תמיכה מתחת לשכמות.
השכמות מצידן "יעבדו" כנגד הבד כדי לקבע אותו במקומו.
הפעולה הזו מלמדת אותן משהו חדש: להתמקם נמוך יותר, קרוב לעמוד השדרה ולתמוך את בית החזה מבפנים.
במקביל לשכמות הפעילות, את האגן אנחנו משחררים, פסיבי, לשקוע עם משקלו הטבעי.
הגב התחתון מוצא את מקומו.
מוקטן1

ניתמך בבד הערסל ונחפש את הקשתות הטבעיות של עמוד השדרה

 ועכשיו אפשר לשחרר את בית החזה להישענות אחורה, ופשוט לנוח ככה:
מוקטן2

שכמות, כתפיים, בית חזה וצלעות לומדים מנח חדש, מתוך הישענות ומנוחה

למרות שזו לא תנוחה שגרתית עבור רובנו, המנוחה על הבד מאפשרת למערכת העצבים להירגע.
אם נכוון את תשומת הלב למגע עם הבד, נוכל להרגיש את ההיצמדות אליו בשאיפה וההרפיה העדינה בנשיפה.
המעקב אחרי תנועת הנשימה תעזור לנו להירגע, לרכך את צורה הגוף ולאפשר את ההקשתה.
השהייה הזו בתנוחה, ריכוך השרירים הבין צלעיים יאפשרו לנו להגיע לשלב הבא, אירגון מחודש (Re-align).
נכוון את בית החזה להתרחב עוד קדימה ולמעלה, וניצור פתיחה והרמה.
נדייק את הקשר בין עמוד השדרה העליון לזה האמצעי והתחתון, וניתן למשקל האגן לנשור מטה בטבעיות.
נשמור על הגב התחתון מפני דחיסה.
ואז נעבור לשלב השלישי, Rebuild, בנייה של כוח שרירי סביב הארגון המחודש, המיטבי.
איך?
למשל על ידי חזרה על התרגיל הזה, והפעם בלי ערסל.
אחרי התמיכה שקיבלנו, ואשר כיוונה אותנו לפעול מהגב העליון, הסיכוי שלנו לבצע תנוחה כמו הגמל, גדל משמעותית.
camel pose

מה יש לנו כאן? שש הכנות בתמיכת הערסל שמובילות לתנוחת הגמל, ובמרכז- התנוחה הסופית: אושטראסאנה, גמל יבשתי דבשתי ;)

היפוכים, בלי לחץ

 
אחד האתגרים הפיזיים המשמעותיים בהוראה הוא איך להנחות תלמידים לתנוחות הפוכות, מבלי לגרום לנזק.
מורים מסוימים בוחרים להימנע מכך לחלוטין, למרות שעל סמך ניסיון שנצבר ידוע שתנוחות הפוכות משפרות מגוון רחב של פתולוגיות.
הניסיון הפרטי שלי לימד אותי על בשרי שלוקח זמן רב להתהפך בצורה בטוחה, בעיקר בשירשאסאנה (עמידת ראש), תנוחה בה מופעלים לחץ ודחיסה על חוליות הצוואר.
צריך התמדה ונחישות, ולא פחות מכך – מורה שיודע מה הוא עושה.
לתלמידה ממוצעת שמתרגלת אחת לשבוע, ייקח תקופה ארוכה מאוד לחזק את חגורת הכתפיים באופן שיאפשר עלייה נכונה לעמידת ראש.
בהיפוך שבו אנו תלויים, אין לחץ על הצוואר בכלל, ליהפך: כוח הכובד פועל את פעולתו לטובתנו ומאריך עבורנו את עמוד השדרה מקצה לקצה:
back stradle classic

סרעפת ששוקעת בין הצלעות זה החיים!

מה שנדרש מהמתרגל.ת הוא להיות פאסיבי לגמרי ולהתמסר לחווית מסירת המשקל.
אפשר לחוש איך הבטן מתרוקנת מתכולתה, אברי הבטן נפרדים מקרקעית האגן, ושוקעים בהדרגה לכיוון הקרקע.
שזה בדיוק הפוך ממה שהם עושים כל יום, כל החיים.
היפוכים תלויים יועילו בין השאר למי שסובל מבעיות עיכול, בעיות ברצפת האגן (צניחות שלפוחית, צניחת רחם, טחורים) ובעיות מגוונות בעמוד השדרה כעקמת ולחץ עיצבי.
בניגוד לתנוחה הקלאסית, לא נדרש כושר גופני מיוחד כדי להתהפך כך, ולכן רבים התלמידים שיוכלו ליהנות מהתנוחה והתוצאות שלה.
ההיפוך נכנס לשגרת התירגול מוקדם יותר ממה שהתאפשר ללא ערסל, ואנחנו שוהים בו שהייה באורך שמותאם ליכולות האישיות.
תלמידים שכבר התרגלו להיות תלויים הפוך, וחוו את הפן הזה של התנוחה (לראות הכל הפוך, לחוש את לחץ הנוזלים המשתנה בעיניים ובאוזניים), יוכלו להתאמן ביתר קלות על החזקת הגוף בתנוחה הקלאסית.
האם ההיפוכים תורמים לפירוק מתח כרוני, ולשיפור האליינמנט?
ברור!!!
יצירת ריווח בין החוליות, והפחתת עומס מעמוד השדרה הם מפתח מרכזי לשיפור דפוסי יציבה ותנועה.
BS variations

וריאציות בהיפוך

 שאלתי את התלמידים שלי מה התחושה שלהם בהיפוכים התלויים. וכך הם השיבו:
"בפעם הראשונה שהתהפכתי באמצעות הערסל, תקפה אותי בהלה מהתנוחה המשונה והלא מוכרת שבאופן מיידי הפכה לתחושה פיזית מלחיצה של סחרחורת וכאבי ראש.
עם הזמן, אני מתמכרת לתחושת ההיפוך ומצליחה לשקוע בתוכה.
אני מתענגת על תחושת הדם שזורם לחללי הראש וממש מצליחה להרגיש כיצד אני "משקה" את המוח שלי בתוספת חמצן."
(תמר)
"מכיוון שבניגוד לעמידת ידיים או ראש רגילה אין צורך להשקיע שום מאמץ בהתייצבות, אתה פנוי יותר לחוות את ההיפוך באופן עמוק יותר. את החוייה בגוף, את הפרספקטיווה השונה. זו חוויה מיוחדת.  
אתה לומד להבין ולהכיר יותר טוב איפה נמצא מרכז המסה שלך בכל רגע, באופן אבסולוטי ויחסית לנקודת העוגן."
(עופרי, מתרגל איינגאר כ 15 שנה)

"אחד ההבדלים המרכזיים בין התרגולים שחוויתי בעבר הוא האפשרות להיות הפוכה ללא עומס על הכתפיים, ראש או ידיים"
(אורלי)
 לסיכום, זו לא רק תחנה משמעותית ומלמדת בדרך להיפוכים מסורתיים, אלא אסאנה מכובדת בפני עצמה שאפשר להפיק ממנה בריאות, רווחה ושלווה.

————————————

אז היום דיברנו על שיפור האליינמנט והיפוכים בטוחים.
שני אלמנטים מעולם היוגה, שקשורים זה בזה ומהווים חלק מהתשתית של כל תירגול.
בפוסט הבא נדבר על התארכות והשתרשות מהזוית האוירית.
חכו חכו! :)

————————————

הפוסט חידש לך משהו לגבי יוגה בכלל, ויוגה אוירית בפרט?
ממש אשמח לשמוע על זה בתגובות!
אני קוראת את כולן ומאוד שמחה לדיון.
תודה על הזמן שאת מקדישה לקריאה
3>

————————————

כל הצילומים: מעין פרץ

מחורשה לרצפה

בשנים האחרונות המשפחה שלי ומשפחה נוספת של חברים טובים, מושקעים בפרוייקט חיים של בנייה עצמאית: הקמה של בית דו משפחתי, ומתחת לבית- גם סטודיו ליוגה.

הבנאים המוכשרים הם בעיקר אורי בן זוגי, ואסף בן זוגה של טלי (שהם גם חברים ותיקים, והשכנים שלנו בדו).

אסף ואורי עובדים בזה כבר שלוש וחצי שנים במשרה מלאה פלוס פלוס.

אחד בא מעולם העץ ואחד מעולם הברזל.

אחד קרח והשני מתולתל.

שניהם אוהבים להפעיל כלים כבדים, לעבוד בחומרים מסיביים, וליצור דברים בעשר אצבעות.

חוץ משני הקברניטים, בפרוייקט הזה היו מעורבים עוד הרבה אנשים טובים שעבדו ועובדים איתנו לאורך כל הדרך.

הפוסט הזה מספר את הסיפור שלנו דרך אלמנט אחד בבנייה, שמייצג מאוד את התהליך היצירתי, המרתק, והלא שפוי לפעמים, שאנחנו עדיין באמצע שלו.

 

הסכיתו נא:

*********

small floor

המאפיין המרכזי של כל חלל יוגה הוא רצפת עץ או פרקט.

זה חומר שנעים לזוז ולנחות עליו, הוא בולם זעזועים ולכן בריא לעבודה גופנית לאורך זמן.

הרצפה ביוג סטודיו, חוץ מזה שהיא יפהפייה, יש לה גם סיפור חיים מרתק למדי.

עד לפני שלוש שנים היא חיה בעולם (בעולם= ליד אשקלון) בתצורה הזו:

20140203_163644

כלומר, מטע של 1000 עצים מסוג פאולוניה. עץ שמראש ניטע כדי שישמש לתעשייה.

פעם היה ענף כזה בהרבה קיבוצים, אבל זה לא ממש תפס בארץ, וחבל.

עצי הפאולוניה גדלים לגובה מרשים תוך שנים ספורות.

זה עץ יציב, קל משקל, מבודד, עמיד לאש (יחסית לעצים אחרים), ונוח לעבודה.

כשנכנסנו לפרוייקט השאפתני של בניית בית לבד, הבנו שזה חומר שיהיה מעניין לעבוד איתו.

ואז קנינו את המטע הזה, ובחורף 2014 הבנים התיישבו שם עם אוהל לכמה שבועות מטורללים.

small6

כל אוהל צריך מרפסת

ררררררררררררררררררררררר

(זה הסאונד שהיה שם. צלילי מסורים)

20140203_143241

הם למדו תוך כדי תנועה מה כדאי, וגם מה לא כדאי לעשות, כשכורתים 1000 עצים.

(טיפ: לא כדאי לכרות שורות שלמות ורק אז להתחיל בפינוי העצים. ובעיקר לא כדאי לעשות את זה בחורף. זה כמו לנסות לשחק דוקים בבוץ עם מקלות באורך עשרה מטר).

paolonia 2

כולם רצו להשתתף. מגדול ועד קטנטן

paolonia 3

paolonia 1

אחרי עבודה מאומצת של ניסור, גיזום, הפלה והזזת גזעים, חילוץ דברים כבדים מאוד מבוץ (ע"ע הטיפ הקודם), אחרי תיקון מכונות שונות בגשם ועוד שלל בלת"מים והרפתקאות אופייניות,

20140202_080701

העמיסו בחורינו הטובים את גזעי הפאולוניה על מחפרון שנקנה במיטב כספנו.

כי ילדים גדולים צריכים לשחק בצעצועים גדולים :)

20140527_085114

paolonia 4

20140227_093932

כל מחפרון צריך מרפסת

20140601_113246

ואז הם הובילו את הגזעים הארוכים בהרבה מאוד נגלות מהדרום לצפון, על גבי משאיות עמוסות.

20140328_182317

חגגנו את הגעתם המרגשת של העצים לאזור חיוג 04.

עוד שלב בדרך תם ונשלם!

small2

בנגרייה כל בול עץ עבר עיבוד מצורה גלילית לצורה רבועה.
החור שראיתם במרכז הגזע? זה צומח ככה. לא נגענו.
עץ מגניב!

small5

20140908_074626

 

small3

 

paolonia5

גלילי

 

IMG_4947

רבוע

 

20141120_162847

זה לקח הרבה מאוד זמן. בכל זאת, 1000 גזעים!

small

את חומר הגלם הזה, שכבר עבר אי אלו גלגולים, הם הדביקו במכבש מיוחד שייצרו בעצמם, לפלטות גדולות, שהיוו את קירות הבית העתידי שלנו.

small12 small14

IMG_4464

small4

על הבית עצמו אפשר לכתוב עוד הרבה… כרגע נתמקד בפרקט.

small11

התינוק עם המסור החשמלי גדל בינתיים…

שלוש שנים אחרי כריתת המטע, חזרנו אל מה שנותר מחומר הגלם כדי להכין ממנו רצפה לסטודיו.

כי למעשה, הפרקט המהודר בדוגמת אידרת דג (FISH BONE) הוכן משאריות הפאולוניה- מהקצוות המעוגלים של בולי העץ.

חתיכות צרות, ארוכות ושטוחות יחסית.

small11

הקליפות נוסרו לחתיכות זהות באורכן

small7

ברנשים וחתיכות

ואז הוקצעו ונחתכו לצורות מלבניות

small9

היה צריך להכין 17 חתיכות לכל מטר רבוע. סך הכל בערך 1000 חתיכות עם חיוך בקצה :)

small8

בשלב הבא, היה צריך לנקות בצורה יסודית את רצפת הבטון של הסטודיו כדי להכינה להדבקת הפרקט

parket2

ואז להדביק את חתיכות העץ זו ליד זו

parket1

וליד זו וליד זו

c

ובדרך להכביד עליהן שלא יזוזו, עם אריחי קרמיקה ארוזים בקרטונים (אחלה משקולת!)

סיימנו עם גימור ישר שתוחם את הדוגמה הזיגזגית הקלאסית (והמאממת שאין דברים כאלה!!!)

IMG_8415

כרגיל במחוזותינו, כל זה קרה בלחץ זמן היסטרי.

צוות העובדים הרימו ענני אבק בליטוש באמצע הלילה, 36 שעות לפני השיעור הראשון (אומייגאאאאאאאאאאאאד)

IMG_8427

אחרי שעשינו אבק שהספיק לכל השכונה, היה צריך לשאוב אותו.

ולשאוב עוד.

ועוד.

IMG_8433

IMG_8430

ולסיום: צביעה בלכה והתמסטלות מהריח.

את הצביעה העובדים ביצעו בתחתונים בלבד כי כל הבגדים שלהם היו מלאים אבק.

התמונה שמורה במערכת ;)

 

ו….. טא דא!!!!!!!

יש רצפה!

small floor

ויש סטודיו! אמיתי עם רצפה!!!

small studio1

ואם כבר נכנסתם לסטודיו, בואו לסיור…

small studio2

small studio3

studiosmall a

 

b

a studiosmall b

 

small studio4

 

******************

הזדמנות טובה מאוד להגיד תודה כפול מיליון לצמד המגשימים – אסף ואורי
לטלי – על זה שאת טלי
ולכל הנשמות הנדירות שעזרו לנו בכישרון, בחיוך ורוחב לב.

******************

יוג סטודיו המקסים בטבעון פתוח לקהל הרחב, מוזמנים לבוא לשיעור יוגה אוירית.

זה הדבר הכי כיפי בעולם.

יוג סטודיו נפתח!

לפני שלוש שנים פרסמתי בפייסבוק פוסט עם קולאז' של שטח עפר מאובק, שורת ברושים וראש מתולתל של פעוט.

כתבתי:

"חלום לשנה החדשה: יום יבוא ויעמוד פה סטודיו. הסטודיו שלי".

1512582_10152498186193512_1231587993500682152_n

הפעוט הזה עוד שניה בן חמש (ויש לנו בבית ראש-תלתלים של פעוט אחר:))

והחלום על הסטודיו גם הוא גדל והבשיל, והנה הגיע היום שלו לבקוע לעולם! זה מרגש כמעט כמו לידה, אם כי בהשוואה, היה הרבה פחות כואב. פיייייי, איזה מזל.

לפני חודש התחלתי ללמד בו, בחלל החדש דנדש הזה, ומה אני אגיד לכם! אני מאוהבת. מאוהבת במקצוע שלי, מאוהבת בערסלי הבד וביוגה אווירית, מאוהבת בחלל הזה שהקמנו מכלום. אין לי לגביו (כרגע) אובייקטיביות במיל, ואני יודעת שתסלחו לי על זה. אני מסתובבת ומלטפת את הקירות, הריהוט, הכיור (הכיור!).

בקיצור, מאוהבת :)

כבר כמה שנים שאני אוספת תמונות של התהליך כי אני חולה על צילומי "לפני אחרי". יש לי על המחשב תיקייה שנקראת "פינה חיצונית" ולתוכה זרקתי כל פעם תמונה נוספת של הסטודיו, מבחוץ, מהפינה. מצחיק אותי להיזכר שכמעט כל פעם שצילמתי חשבתי לעצמי "מה מעניין בזה? זה שלב נורא משעמם". או לחילופין, חשבתי, "איזה מבולגן האתר בנייה הזה… אני בחיים לא אעלה תמונה כזו".

חה! הרי כל היופי הוא הבלגאן שהולך ומתארגן, ומתבלגן שוב, ומתארגן שוב. ההצטברות היא בעלת משמעות הרבה יותר גדולה מכל נקודה ספציפית בדרך. וזו אגב, מסקנה יוגית למהדרין.

אז בפוסט הזה אני לשם שינוי אשתוק קצת ואתן לתמונות המבולגנות והנהדרות לספר על הדרך הארוכה שעשינו.

בנייה לבד זו יצירה של יש מאין, וזה תהליך מקסים נורא.

וגם ארוך. נורא.

ובהרבה רגעים – מייגע ומייאש. נורא נורא.

אז היום, כשאפשר לגלול תמונות שעוברות בשניה בין מצבים שבעצם מפרידים ביניהם חודשים ארוכים, הוא יום מספק מאין כמוהו.

אז אני מתכוונת עכשיו לשבת, לנשום עמוק וליהנות מהמחזה הזה.

מקווה שגם אתם תהנו :)

a

b

c

 

IMG-20141102-WA0006

 

 

IMG-20141102-WA0008

 

IMG-20141104-WA0001

IMG_2005

 

IMG-20141128-WA0007

IMG-20150825-WA0012

 

IMG-20150908-WA0002

פינה חיצונית טרקטור2

IMG_9884

פינה חיצונית 10.4.17

IMG_0027

d

 

small pina

 

 

****
תמונות מבפנים- בפוסט הבא.

אני והאגו שלי הולכים לאימון

בחודשים האחרונים הוספתי פעילות קבועה לשגרה השבועית שלי: שיעור אקרובטיקה אווירית!

בשונה מיוגה אווירית שאני עושה בבית (ואוטוטו גם אלמֶד את זה! יאיי!), את האקרובטיקה האווירית אני מתרגלת בקרקס אמיתי, עם תקרה גבוהה ביותר, עם ציוד כמו בד הטיסו, חבל וטרפז.

אקרובטיקה דורשת גובה ומזרנים עבים מאוד, והיא הנתיב להכשרה של אנשי קרקס. אני אמנם לא מתכוונת להפוך ללוליינית, אלא רק באה להתפנן בשיעור מאתגר שנושק ליוגה אווירית ומחזק את מערכת היחסים שלי עם גברת גרביטציה.

קרקס כפר יהושע הוא מקום מתוק עם אווירת "באנו לעבוד" נעימה. יש לי אליו חיבה מיוחדת; בתיכון הייתי תלמידה נלהבת במגמת תיאטרון, למדתי אצל אותם מורים שהיו בין הראשונים להביא אומנויות קרקס לארץ, וייסדו בין השאר את הגרעין של הקרקס הזה. היום מי שעוסקים בזה בצורה הכי מקצועית שיש, הם בין השאר יוצאי המגמה הזו. אז יש לי פינה חמה בלב למקום שהתחיל את צעדיו הראשונים לנגד עינינו, ילדי מגמת תיאטרון.

החוויה של להיות תלויה על חבל בגובה כמה מטרים היא, איך אגיד את זה, לא ממש יוגית בשבילי.

אני יותר משקיעה תשומת לב ב"לא למות. לא למות. לא למות." מאשר בנשימה או התמסרות או משהו נעלה כזה. (ואולי התפילה לא למות היא סוג מיוחד של חיבור להווה? הממממ….). ובכל זאת, אני נורא נהנית. וגם נורא סובלת, לרגעים.

החלק המהנה הוא שבטיפוס על החבל או בד הטיסו יש סיפוק מיידי. זה מאוד ברור אם הצלחת או לא, ובתור חובבת סיפוקים מיידיים, אני נהנית מכל הצלחה, אפילו זעירה. זה לא פשוט בכלל, להתנתק מהרצפה לקח לי כמה שיעורים, בהתחלה נשארתי עומדת על המזרן למרות כל הפרצופים המתאמצים שעשיתי.

אנחנו קבוצה של (בעיקר) נשים בגילאים שונים. יש שם כמה אלופות סביב גיל חמישים שעושות דברים מוטרפים. כך שיש למה לקוות.

unnamed

מה שאי אפשר שלא לשים לב אליו הוא הניגוד המוחלט בין איך שזה נראה לאיך שזה מרגיש: מי שמנוסה, זזה בתנועה חלקה וזורמת ויפהפייה. מי שעוד מתאמצת להתנתק מהקרקע ולשרוד באוויר, כמוני, מבינה שמדובר בדרך מפרכת מלאה כאב פיזי, שפשופים שורפים ולחצים לא הגיוניים על חלקי גוף שנושאים בכל המשקל.

שיעורי האקרובטיקה שמתרחשים על במה והם באוריינטציה תנועתית מאוד "יפה" מדגישים לי שדווקא בתירגול היוגה אני הולכת ומתרחקת מהמקום של ניראות, של אסתטיקה חיצונית וצורות גרפיות "נכונות". אני משקיעה את עצמי הרבה יותר בניואנסים תחושתיים ולא מעניין אותי כמו בעבר איך האסאנה נראית מבחוץ. אני מוצאת שזה עושה לי טוב בכל רמה אפשרית.

אבל בכל זאת אני מתמלאת אושר בימי שישי בבוקר כשאני בדרכי לשלוש שעות (!) של אימון.

unnamed (1)

כי קודם כל, זה מזניק את היכולות הפיזיות בעקומה חדה למעלה. וזה כיף כמו למצוא קיצור דרך ביער. האימון אמנם קורע, נכון, זה לא שאין מאמץ. אבל אחרי כל שיעור בודד כזה אני חווה שיפור ניכר בתנוחות נשיאת משקל כמו עמידת ידיים, ותנוחות שדורשות שרירי בטן כמו סירה. גם ירידה לצ'אטורנגה (שדומה לשכיבת שמיכה) נהייתה הרבה יותר קלה.

סיבה שנייה, כי זה נותן לי כאפה לאגו. להיות מתחילה, ואפילו די גרועה במשהו?! איףףףףףףף כמה שזה מעצבן אותי! וזה נהדר! נהדר להתחיל מאפס, לתת למוח להתבלבל, לתת לגוף להתמצא בשפה חדשה לגמרי ובחוקיות שהוא לא מכיר. לתת לאגו להתבאס על כישלונות בדרך ועל המאמץ הניכר לעין כל. הרי מבחינת האגו שלי, עדיף היה שהעולם יעצור לפאוזה מאוד ארוכה עד שאהיה ממש אחלה בזה ("זה" יכול להיות כל דבר), ואחר כך כבר סבבה לעשות את "זה" בציבור.

אז אני והאגו שלי הולכים לאימון אינטנסיבי, ושנינו חוזרים עייפים אך מרוצים.

זה מוכר לכם? אני בטוחה שאני בחברה טובה.

הנה, אפילו ליאת מנדל היוגית והכותבת המוכשרת דיברה על הדבר הזה בדיוק.

 

התמונות משקפות את מה שקורה בשיעורים (עם המורות הנהדרות עינב גיל ואיריס תיכון). מי שמשקיעה בזה אימונים של שנים יכולה להגיע רחוק.

*********
תודה שאתם קוראים, זה בכלל לא מובן מאליו בשבילי.

ואם מצאתם את הפוסט מעניין, אשמח ממש שתשתפו אותו, או תשאירו שתיים שלוש מילים כאן למטה.

או גם וגם! :)

 

 

אבל אני רוצה להיות שם!

יש את הקטע הקלאסי הזה ברחוב סומסום, שבו עוגיפלצת וחבר שלו עזרא מנסים ללמד את הילד מה זה כאן ומה זה שם.

זוכרים?

הילד עובר שוב ושוב בין עזרא לעוגי ובכל פעם בוכה שהוא לא "שם" אלא "כאן".

 

 

סצינת ההתבכיינות האלמותית הזו מדגימה בצורה מושלמת את הנטייה שלנו לרצות דברים שאינם בהישג ידינו. בעיני הוא מטאפורה מעולה ושימושית. 

כידוע לכם (או שלא?) בשנה האחרונה אני לא מלמדת. גם כי ילדתי את הגור/גורו הקטן ואני עדיין איתו בבית, וגם כי אנחנו בתהליך של בניית בית (עברנו, תודה) וסטודיו.

תהליך הבנייה הוא עצמאי כמעט לחלוטין. זה אומר שאנחנו בונים בעצמנו, ממש בידיים, ברזל, עץ, בטון, טיח, ריצוף, חשמל… כזה. החצי הגברי במשוואה עובד בזה משרה מלאה. החצי הנשי עושה את כל השאר. התהליך הזה ניסיוני במובנים רבים, הרפתקני בהחלט ובעיקר ארוווווךךךךךךך.

עם כל שבוע שעובר אני מרגישה את הצורך לחזור ללמד הולך ומתגבר בתוכי. לחופשת הלידה אני רוצה להגיד: בַּיוּש, מיציתי אותך, תיגַמרי כבר. אמנם הגור שאיתי בבית הוא היצור הכי שמח ומשמח שפגשתי, אבל יש עוד דברים בחיים שאני ממש אוהבת, חוץ מלנשנש אותו. לתלמידים שאני פוגשת ברחוב אני מתפדחת לומר ש"עדיין לא". הפן הזה בחיי כל כך חסר לי. להיכנס לסטודיו, לנשום את המרחב הצלול, להתחיל תירגול, ולהרגיש איך הגוף בהדרגה מוצא את עצמו. לחפש מילים מדויקות לחוויה פיזית, לראות גופים אחרים נעים, לומדים, סקרנים, נושמים. לדבר על יוגה עם אנשים ונשים שאוהבים אותה כמוני.

אוף, כמה שאני מתגעגעת!

מעבר לזה, בקיץ שעבר עשיתי את הדבר הכי אדיר שיש ולמדתי הוראת יוגה בשיטת אונאטה, התאהבתי טוטאלית בערסל היוגה ומאז אני צמודה אליו ונהנית למצוא בעזרתו עוד ועוד ניואנסים בתירגול. אבל כל זה קורה ביני לבין עצמי, עוד לא לימדתי כך בצורה סדירה כי עוד אין לי סטודיו מותאם לערסלים, ועד אז אני נאלצת להתאזר בסבלנות. אני מנסה לנחש איך ייראו השיעורים במרחב חדש ועם גוף ידע חדש. במקביל להתרגשות יש גם אי ודאות רבה; מה עם כל הידע הקודם שלי? איך ישתלבו כל הדברים יחד? איך התלמידים יגיבו? ואם הם לא יעופו על זה כמוני?
אני מלאת סימני שאלה וחששות, ומתה מתה מתה כבר להתנסות מציאותית בסטודיו שלי.

ובמילים אחרות: אני רוצה להיות שם!

 לחכות בסבלנות למשהו שאנחנו משתוקקים לו זה אחד האתגרים הגדולים. להישאר "כאן", גם כשהכאן כולל תיסכול, מחסור, כמיהה וחוסר שביעות רצון, זה קשה. אבל המציאות היא זו.
אין לנו אלא את ה"כאן".

מצורף גיף אופטימי- התקנת חלונות עץ בסטודיו.

מתקדמים!

www.GIFCreator.me_0anhXt 50percent

גל, אסף ואורי עובדים לתוך החושך

—————————
הראשונים שידעו על פתיחת הסטודיו זה אתם, שקוראים את הבלוג.
רוצים לקבל עידכון על כל פוסט? פשוט תירשמו מימין למעלה.

—————————
תודה לליאת שמאי על רחוב סומסום
3>

להגיע

פעם הנחיתי כניסה לתנוחת גומוקאסאנה, בעברית- "פני פרה". זו אסאנה שבה מפתלים את הידיים מאחורי הגב ובסופו של דבר אמורים לשלב את כפות הידיים זו בזו. (כמו בתמונה הגדולה. אני אף פעם לא הבנתי איפה הפרצוף של הפרה, אבל ניחא).

א

תלמידה ותיקה צחקקה ביאוש/ מבוכה ושאלה: נו, ואת חושבת שאי פעם אגיע עם הידיים אחת לשניה?

עניתי לה: האמת? זה לא משנה.

ונתתי לה רצועה, כמו בתמונה הגדולה פה:

ב

 

אינספור פעמים תלמידים שואלים אותי אם, מתי, ואיך הם יצליחו "להגיע".

וגם אני כמובן שואלת את עצמי את השאלה הזו לגבי התרגול שלי.

מתוך הזדהות עמוקה, תשובתי הכנה לעצמי ולאחרות.ים: השאלה הזו היא בזבוז זמן.

ואם כבר שאלנו את עצמנו מתי ואם בכלל "נגיע", היוגה תענה לנו: זה לא משנה.

 

בכל אופן שבו נבצע תנוחת יוגה, תמיד אפשר יהיה לשפר אותה. גם אם יום יבוא ו"נגיע", נגלה שלא הגענו לשום מקום, לפחות לא למקום שאפשר להיאחז בו. כמו קו האופק, ה"שלמות" באסאנה תתרחק ככל שנתקדם בדרך.

לאחרונה קראתי משפט מחכים של משה פלדנקרייז, שדיבר על הטוב ביותר אל מול הטוב יותר. זה הלך בערך ככה:

כשאנחנו שואפות אל הטוב ביותר, הוא תמיד נשאר מחוצה לנו,  בלתי מושג. לעומת זאת, אם אנחנו שואפות אל הטוב יותר, אפשר להשיג את זה ממש עכשיו, בתרגול של היום. כי כל תרגול מביא רווחה, פתיחה, חיוניות או אפילו רק תשומת לב, למקום מסוים בגוף. וזה כבר "טוב יותר"!

בסך הכל להוריד את ה"ב" מהמונח. וזה עושה הבדל שיכול לשנות את החיים.

הקלה גדולה, לא?

*****

בתרגול היוגה הבא שלכם, שאני מקווה שקורה בקרוב, נסו לבדוק עד כמה אתם עסוקים בלהגיע, להצליח, להשיג ולהצטיין. כל פעם שתשימו לב לאיכות המנטלית הזו, רק קחו נשימה ותפנימו שזה קורה. וזהו.

מעניין יהיה לשמוע אם ואיך זה נחשף בתרגול.

האם יכולת לזהות רגע או רגעים כאלה?

מוזמנות ומוזמנים לשתף פה בתגובות.

*****

מזמן לא היתה פה ועדת תרבות.

והיום בפינתנו: אחד הקליפים הכי כיפיים ביקום.

ולמה הוא קשור? בגלל השניה ה- 59.

 

 

 

אני מורה ליוגה אווירית! (2)

(החלק הראשון – פה)

 *****

אז איפה היינו? בלובליאנה המתוקה, בירתה של סלובניה, במרכז יוגה שאירח את קורס המורים לאוּנאטה= יוגה אווירית.

4

פגשתי שם מורות ליוגה מקנדה, ארצות הברית, קרואטיה, סלובניה ופורטוגל. כל אחת עם הרקע והניסיון שלה. עצם המפגש עם מורות ממקומות אחרים בעולם היה מרענן כמו משב רוח צונן באמצע אוגוסט. פרספקטיבה זה דבר מבורך.

ק

וכמובן- מייסדת שיטת אוּנאטה ליוגה אווירית, מישל דורטיניאק, ניויורקרית עם אינספור סיפורים מצחיקים על תלמידים בעיר הכי גדולה.

michelle

היה תענוג ללמוד ממנה. היא רצינית (ונורא מצחיקה), מעמיקה ומנוסה. היא מלמדת בכל העולם ויש בה פתיחות גדולה לגופי ידע שונים. הקורס הספציפי הזה נועד רק למורים ליוגה. הוא נועד ללמד כל מורה, בכל שיטה, איך לשלב באופן אפקטיבי כלי עבודה נוסף – עבודה עם כוח הכובד.

כי המוקד הוא לא הבד שהגיע מעולם הקרקס, וגם לא הצורות הפוטוגניות שאפשר לעשות עם הגוף. המוקד הוא כוח הכבידה שמשפיע עלינו בכל רגע ורגע. ובשימוש נכון בו, אפשר לפתוח, למתוח, להאריך, לחזק, לשחרר ולבנות מחדש את ארגון הגוף.

השיטה שלה מתייחסת לשלושה מוקדי מתח כרוני שמוחזקים בגוף של האדם המערבי הממוצע.ת. אני לא אפיל אתכם מהכסא כשאגיד שמצבורי המתח האלה הם צוואר+שכמות, סרעפת, ומפרקי אגן. אין מצב שלא חוויתם מתח באחד מאלה לפחות.

השימוש בערסל לוקח את חוקי הפיזיקה הבסיסיים של כדור הארץ ומשתמש בהם לטובת פירוק מתח כרוני. נשמע מורכב? זה פשוט לאללה.

אנחנו תולים את עצמנו, והגב מתארך.

ההתמסרות הזו של הגוף להיותו נשען ותלוי מפרקת את המתח הכרוני ומייצרת מצב נייטרלי ומאוזן יותר בעמוד השדרה.

למשל, אני מניחה את הבד כך שהוא עוטף את השכמות מאחור, נשענת עליו ונתלית. הטורסו נמשך מטה בקו ישר, הצלעות נפרדות זו מזו והעור נמתח. הקשתות של עמוד השדרה מוצאות את הקימור הטבעי שלהן. לנשימה יש פתאום המון חללים חדשים למלא. הסרעפת מוארת כמו בזרקור של תשומת לב, מתרחבת לכל כיוון. כשאני חוזרת לעמוד יציבה על הקרקע עמוד השדרה אוורירי ופועם.

תלייה ממפרקי הירכיים, מהזרועות, מהרגליים, היפוכים תלויים- כל המגוון הזה יוצר התארכויות שונות שמצטברות בין התאים. התחושה בסוף תירגול היא של חיוניות מפעפעת, כוח חיים שקט ויציב, כל איבר בגוף מחובר היטב לאחרים אבל יש ביניהם גם מרווחים שלתוכם אפשר לנשום.

IMG_9252

אחרי כמה ימים של תירגול אינטנסיבי התחושה כבר היתה מאוד ברורה בגוף. ואז התחלנו לפרק ולארגן רצפים של תנועה, ולהבין איך לבנות שיעור. המעברים בין אסאנה אחת לשניה חלקים וזורמים- זה משהו שתמיד אהבתי ואני רוצה עוד ועוד ממנו בתירגול שלי. למדנו ללמד. למדנו לאבטח. התירגול באוויר, גם אם זה רק חצי מטר מעל לקרקע, דורש ריכוז וערנות כדי לא להיפצע חלילה.

IMG_9214

בסופו של הקורס לימדתי קבוצה של מתרגלים מקומיים, חלקם לא חוו אף פעם שיעור יוגה אווירית. זו היתה חוויה מאתגרת למדי, להוציא החוצה אינפורמציה כל כך טרייה ולא מעובדת, ולא בשפת האם שלי. אבל אף אחד לא נפל, וכולם יצאו עם חיוך :) עברנו גם מבחן כתוב ארוך ומקיף ומבחן מעשי אחת על אחת עם מישל. נזכרתי למה אני כל כך שונאת מבחנים. מזל שעברתי.

*****

בחודשים הקרובים אעדכן פה על סיום תהליך הבנייה של הסטודיו המתהווה שלי, בו אני הו-כה-מתכוונת ללמד את זה!

יס יס יס!!!

מוזמנים להירשם לקבלת עידכונים למייל כדי לא לפספס את חזרתי לפעילות.

*****

תודה לכם שקראתם. זה לא מובן מאליו וזה משמח אותי מאוד.

תודה נוספת- להלל ששרד ארבעה מטוסים מקרטעים, שתי סופות ברקים באוויר, ועשרה ימים נטולי שגרה. עשה את זה כמו אלוף, בחיוך תמידי.

תודה אחרונה- לאיה השמרטפית הזורמת והאחראית בתבל. אין דברים כמוך!

3