היה את הרגע ההוא, ביום רביעי שעבר, שבו התלמידה העשירית והאחרונה שלחה לי תמונה שלה:

מחזיקה את התעודה שהרגע נחתמה, בגאווה על סיום הקורס והקלה על שהצליחה במבחן.

 

והיה עוד רגע, שבוע וחצי קודם:

מעגל היכרות באנגלית, בסטודיו שלי, הלב שלי דופק: זה באמת קורה, זה באמת קורה!

יומיים לפני כן:

הודעת טקסט ממישל ובן זוגה, אנחנו בדרך להדר בחיפה. קובעים נקודת איסוף. אני מכינה ארוחה קלה ומסדרת כמיטב יכולתי את הסלון, בכל זאת, אורחים חשובים מאמריקה!

שבוע קודם:

בסופר, מעמיסה עגלה על פי רשימה בגוגל KEEP- קניות לקורס אונאטה: מפיות, נרות, תה אורגני עם ובלי קפאין.

נייר טואלט.

מסיעה את העגלה בחיוך לא מוסבר. לחשוב שנייר טואלט יכול לשמח כל כך!!!

רגע נוסף, שלושה חודשים אחורה:

שיחת טלפון עם הנרשמת הראשונה לקורס, אשה נחושה שלא פגשתי עד אז והחליטה רק על סמך קריאת פוסטים שלי, שזה הדבר הנכון לה. למרות שיש לה תינוק יונק ועוד ילד צעיר בבית. למרות שהיא גרה שעה וחצי נסיעה מטבעון. אחרי השיחה אני פותחת רשימה חדשה בקיפ. "נרשמו לקורס". יש בו שם אחד (סיגל אברהמי!) עוד חיוך, ביני לבין עצמי, בטח נראיתי מצחיק, יושבת לבד ומחייכת בסלון מוצף השמש.

חודש אחורה:

שיעור מורות בתל אביב, נסעתי בשבת באוטו שקט וראש מלא מחשבות. בתיק מונחת קטורת להרגעת העצבים המתרגשים שלי.

קול קטן אומר לי, את מטורפת ללמד בשבת.

קול אחר אומר, זה שווה את זה.

בסוף השיעור ניגשה אלי מורה אחת, טל וקסמן, עם העיניים המאירות שלה, ואמרה: נראה לי שאני נרשמת לקורס.

כמה חודשים לפני זה:

מוצ"ש, כולם ישנים, אחת עשרה בלילה, כרגע לחצתי "שלח" על מייל שניסחתי במשך שלושה ימים;

הי מישל, רציתי לשאול אותך, אולי תרצי ללמד קורס הכשרה בישראל?

חיכיתי בחשש לסירוב מנוסח בנימוס אמריקאי. אבל אי אילו רגעים אחר כך, קיבלתי תשובה:
כן.

 

אם נחתת בבלוג שלי לראשונה, אני אתן רגע קונטקסט:

אני בעננים

למה? כי לאחרונה הגשמתי חלום, בו אירחתי בסטודיו שלי קורס להוראת יוגה אוירית עם מורה אמריקאית מהמובילות בתחום בעולם.

מישל דורטיניאק, זו המורה המעולה שאני למדתי ממנה את שיטת אונאטה ב 2016, ואף עשיתי אצלה קורס מתקדם לפני כמה שבועות, שכבר נראים כמו חודשים (פוסט על הקורס המתקדם- בקרוב).

ללא ספק מבצע רציני: קורס בינלאומי לעשר תלמידות, שבוע וחצי, ימי לימוד של תשע שעות בשתי שפות, כאשר כמעט כל התלמידות עזבו את בתיהן וגרו בטבעון בזמן הזה. הפקה גדולה מאוד במונחים שלי, אבל גם היא, כמו כל הפקה, מסתכמת בסדרה ארוכה של פעולות שכל אחת מהן בפני עצמה היא לגמרי יומיומית;

לכתוב מייל, לצלם תמונה, לקרוא משהו באנגלית ולתרגם אותו לעברית, לעשות שיחת טלפון, לנעוץ תאריכים ביומן, לפתוח רשימת תפוצה בווטצאפ.

המפתיע – אם כי למה בעצם זה אמור להפתיע? – היה לנהל שיחות על תהליכים דומים עם מישל. על קערת ריזוטו ארטישוק בטאנטי באצ'י (למות!) שמעתי ממנה דברים כל כך דומים, שהתמלאתי תחושות שלווה ורוגע. הריזוטו תרם, אבל בעיקר, תחושת ההזדהות עם מורה שאני כל כך מעריכה.
גם היא עושה צעד אחד, ואחריו עוד צעד, קשובה לפידבק מהעולם, לומדת, ומחליטה על שינוי קטן, ואז צעד נוסף.
ההבנה שתמיד זה ככה, אצל כולם. גם מי שנמצאת עשור קדימה מבחינת ותק, נסיון ומבחינת בניית השביל שלה בעולם.

תירגול יוגה דורש מאיתנו להתנסות באתגרים גדולים יותר ויותר, ולמצוא בתוכם איזון; לעשות צורה מוזרה עם הגוף, ושם לשהות ולנשום, להתאזן, למצוא נוכחות פשוטה.
עם השנים, הכלים שהיוגה מפתחת מאפשרים לעשות את זה גם מחוץ לסטודיו: להיכנס לפרוייקט ארוך כזה, שגובה אנרגיה עצומה, ולהישאר באיזון לאורכו.

ועכשיו כשהקורס נגמר, נותר העצב הדק, המוכר לי מסוף פרוייקטים גדולים, וגם הקלה, ובעיקר סיפוק.
סיפוק עגול ושלם ושמח.

אבל די, אינאף אבאוט מי!
מה היה שם?

התחלנו בשישה ימים של תירגול גופני אינטנסיבי ברמות קשות.

בשלושת הימים הראשונים ראיתי על הפרצופים של המורות הלם קל. כי אחרי ההיי של ההתחלה יש עבודה רבה לעשות.

דחיסה של תוכן חדש לגוף ודרכו לזיכרון, זה לא דבר קל. ועם כמה שהקורס הזה נחשב ארוך (לדעתי הכי ארוך בעולם היוגה האווירית כיום), הוא בעצם קצרצר.

כמו שהגדירה זאת יפה מורה מהקורס, מיה שרבני: בשבוע הראשון מישל הכניסה לנו קובץ זיפ למוח ובשבוע השני פתחנו אותו ביחד והסתכלנו בקבצים.

ואכן, השבוע השני מתמקד בהוראת שיעורים פרונטליים, כל מורה זוכה ללמד קבוצה של תלמידים אמיתיים, אנשים שהתנדבו להגיע לשיעור. קבוצות התלמידים היו מיקס של אנשים עם ניסיון, ומתחילים גמורים. כמו בחיים.

חלק היו בשיעור אונאטה בעבר (תודה לתלמידי יוג סטודיו המהממים), אך חלק גדול, מעולם לא.

כל מורה מלמדת אמנם רק שיעור אחד, אך משתתפת כצופה או תלמידה בעוד שמונה שיעורים של חברותיה לקורס. אינטנסיבי, אמרתי?

זה בעצם השלב שבו המורות זוכות לחוש את הצורך הקריטי בבהנחיות בהירות, במיוחד בפן של בטיחות, ואת האתגר הטכני שמספק הערסל. כי גם כשתלמיד נמצא ארבעים ס"מ מהרצפה זה גובה מספיק כדי ליצור סיכון בפציעה ולכן הנחיות האבטחה, מהירות תגובה וריכוז- הם קריטיים.

אמנם מדובר בנשות מקצוע בעלות ניסיון רב בהוראה- כולן מורות מוסמכות ליוגה ממסורות שונות: ויג'נאנה, שאדו, אשטנגה, שיבננדה ויוגה נשית. אבל זה להן שיעור אונאטה ראשון. ההתרגשות מורגשת.

ימי הקורס הארוכים נקטעו בהפסקת צהריים מרעננת. אכלנו אוכל טבעוני מצוין מעשה ידיה של עופרי זוטא, וספגנו ויטמין די בשמש הסתווית. השהות ביער היתה מאזנת ומקרקעת. ריח העשן הכניס הכל לפרופורציות. כיף!

יש עוד המון מה להגיד, אבל אעצור פה.

הלמידה ממשיכה להתרחש בכל רגע: תכנים ששמעתי, ראיתי, והייתי שותפה להם ממשיכים לחלחל פנימה, להצמיח שורשים עדינים ולהנביט תובנות.

פרוייקטים גדולים ורגעי שיא, יש להם אפקט יפה כזה, שהגדילה שנובעת מהם מתרחשת הרבה מאוד זמן אחרי שהריגוש שוכח ונרגע.

משפט סיכום שמח:

יש עשר מורות חדשות לאונאטה בישראל! קהילה חלוצית שתמשיך להעמיק חקר, יחד.

זוהי רק ההתחלה.

 

 

 

תודה על הצילומים הנהדרים לפוסט: מיה שרבני, סיגל אברהמי, שולמית קסטנר, ורד עיני, עדי אורן, קני פלדמן.