לפני שלוש שנים פרסמתי בפייסבוק פוסט עם קולאז' של שטח עפר מאובק, שורת ברושים וראש מתולתל של פעוט.
כתבתי:
"חלום לשנה החדשה: יום יבוא ויעמוד פה סטודיו. הסטודיו שלי".
הפעוט הזה עוד שניה בן חמש (ויש לנו בבית ראש-תלתלים של פעוט אחר:))
והחלום על הסטודיו גם הוא גדל והבשיל, והנה הגיע היום שלו לבקוע לעולם! זה מרגש כמעט כמו לידה, אם כי בהשוואה, היה הרבה פחות כואב. פיייייי, איזה מזל.
לפני חודש התחלתי ללמד בו, בחלל החדש דנדש הזה, ומה אני אגיד לכם! אני מאוהבת. מאוהבת במקצוע שלי, מאוהבת בערסלי הבד וביוגה אווירית, מאוהבת בחלל הזה שהקמנו מכלום. אין לי לגביו (כרגע) אובייקטיביות במיל, ואני יודעת שתסלחו לי על זה. אני מסתובבת ומלטפת את הקירות, הריהוט, הכיור (הכיור!).
בקיצור, מאוהבת 
כבר כמה שנים שאני אוספת תמונות של התהליך כי אני חולה על צילומי "לפני אחרי". יש לי על המחשב תיקייה שנקראת "פינה חיצונית" ולתוכה זרקתי כל פעם תמונה נוספת של הסטודיו, מבחוץ, מהפינה. מצחיק אותי להיזכר שכמעט כל פעם שצילמתי חשבתי לעצמי "מה מעניין בזה? זה שלב נורא משעמם". או לחילופין, חשבתי, "איזה מבולגן האתר בנייה הזה… אני בחיים לא אעלה תמונה כזו".
חה! הרי כל היופי הוא הבלגאן שהולך ומתארגן, ומתבלגן שוב, ומתארגן שוב. ההצטברות היא בעלת משמעות הרבה יותר גדולה מכל נקודה ספציפית בדרך. וזו אגב, מסקנה יוגית למהדרין.
אז בפוסט הזה אני לשם שינוי אשתוק קצת ואתן לתמונות המבולגנות והנהדרות לספר על הדרך הארוכה שעשינו.
בנייה לבד זו יצירה של יש מאין, וזה תהליך מקסים נורא.
וגם ארוך. נורא.
ובהרבה רגעים – מייגע ומייאש. נורא נורא.
אז היום, כשאפשר לגלול תמונות שעוברות בשניה בין מצבים שבעצם מפרידים ביניהם חודשים ארוכים, הוא יום מספק מאין כמוהו.
אז אני מתכוונת עכשיו לשבת, לנשום עמוק וליהנות מהמחזה הזה.
מקווה שגם אתם תהנו
****
תמונות מבפנים- בפוסט הבא.