יש את הקטע הקלאסי הזה ברחוב סומסום, שבו עוגיפלצת וחבר שלו עזרא מנסים ללמד את הילד מה זה כאן ומה זה שם.

זוכרים?

הילד עובר שוב ושוב בין עזרא לעוגי ובכל פעם בוכה שהוא לא "שם" אלא "כאן".

סצינת ההתבכיינות האלמותית הזו מדגימה בצורה מושלמת את הנטייה שלנו לרצות דברים שאינם בהישג ידינו. בעיני הוא מטאפורה מעולה ושימושית. 

כידוע לכם (או שלא?) בשנה האחרונה אני לא מלמדת. גם כי ילדתי את הגור/גורו הקטן ואני עדיין איתו בבית, וגם כי אנחנו בתהליך של בניית בית (עברנו, תודה) וסטודיו.

תהליך הבנייה הוא עצמאי כמעט לחלוטין. זה אומר שאנחנו בונים בעצמנו, ממש בידיים, ברזל, עץ, בטון, טיח, ריצוף, חשמל… כזה. החצי הגברי במשוואה עובד בזה משרה מלאה. החצי הנשי עושה את כל השאר. התהליך הזה ניסיוני במובנים רבים, הרפתקני בהחלט ובעיקר ארוווווךךךךךךך.

עם כל שבוע שעובר אני מרגישה את הצורך לחזור ללמד הולך ומתגבר בתוכי. לחופשת הלידה אני רוצה להגיד: בַּיוּש, מיציתי אותך, תיגַמרי כבר. אמנם הגור שאיתי בבית הוא היצור הכי שמח ומשמח שפגשתי, אבל יש עוד דברים בחיים שאני ממש אוהבת, חוץ מלנשנש אותו. לתלמידים שאני פוגשת ברחוב אני מתפדחת לומר ש"עדיין לא". הפן הזה בחיי כל כך חסר לי. להיכנס לסטודיו, לנשום את המרחב הצלול, להתחיל תירגול, ולהרגיש איך הגוף בהדרגה מוצא את עצמו. לחפש מילים מדויקות לחוויה פיזית, לראות גופים אחרים נעים, לומדים, סקרנים, נושמים. לדבר על יוגה עם אנשים ונשים שאוהבים אותה כמוני.

אוף, כמה שאני מתגעגעת!

מעבר לזה, בקיץ שעבר עשיתי את הדבר הכי אדיר שיש ולמדתי הוראת יוגה בשיטת אונאטה, התאהבתי טוטאלית בערסל היוגה ומאז אני צמודה אליו ונהנית למצוא בעזרתו עוד ועוד ניואנסים בתירגול. אבל כל זה קורה ביני לבין עצמי, עוד לא לימדתי כך בצורה סדירה כי עוד אין לי סטודיו מותאם לערסלים, ועד אז אני נאלצת להתאזר בסבלנות. אני מנסה לנחש איך ייראו השיעורים במרחב חדש ועם גוף ידע חדש. במקביל להתרגשות יש גם אי ודאות רבה; מה עם כל הידע הקודם שלי? איך ישתלבו כל הדברים יחד? איך התלמידים יגיבו? ואם הם לא יעופו על זה כמוני?
אני מלאת סימני שאלה וחששות, ומתה מתה מתה כבר להתנסות מציאותית בסטודיו שלי.

ובמילים אחרות: אני רוצה להיות שם!

 לחכות בסבלנות למשהו שאנחנו משתוקקים לו זה אחד האתגרים הגדולים. להישאר "כאן", גם כשהכאן כולל תיסכול, מחסור, כמיהה וחוסר שביעות רצון, זה קשה. אבל המציאות היא זו.
אין לנו אלא את ה"כאן".

מצורף גיף אופטימי- התקנת חלונות עץ בסטודיו.

מתקדמים!

גל, אסף ואורי עובדים לתוך החושך

—————————
הראשונים שידעו על פתיחת הסטודיו זה אתם, שקוראים את הבלוג.
רוצים לקבל עידכון על כל פוסט? פשוט תירשמו מימין למעלה.

—————————
תודה לליאת שמאי על רחוב סומסום
3>