בלילה לפני הטיסה התפללתי שזה יהיה שווה את זה, שכל הברדק המשפחתי-תפעולי שאני משאירה מאחוריי ישתלם, כל כך קיוויתי שלא אמצא את עצמי באיזה קורס מוזר, או שטחי, או לא מדויק לי. נכון, חרשתי את האתר של מישל דורטיניאק, מייסדת שיטת אונאטה* ליוגה אווירית. קראתי כל מילה בו. התלהבתי כל כך ממה שקראתי, כי מצאתי שם עומק ודיוק ואותנטיות. ועדיין כירסם בי חשש, כי מה אם היא לא מלמדת כמו שהיא כותבת?
*****
טיסת קונקשן שהתארכה בשעתיים נוספות על השלוש המתוכננות, סופת ברקים לקראת הנחיתה, הטיולון בטעות לא נשלח להמתנה אלא רק ליעד הסופי, ולא, גם לא קיבלתי מושב לתינוק. דירה שהגענו אליה רק לקראת חצות ושעון מעורר שבבוקר לא צלצל. בגלל כל התקלות המצטברות הללו, לשיעור הראשון הופעתי מותשת, בדקה התשעים ועם דופק עצבני, ותחושה שהכל התחיל ברגל שמאל.
התיישבנו להתכנסות קצרצרה, שמות, רקע אישי של כל אחת מהמורות שהגיעו לקורס, שיחה מינימלית וחיוכים של התחלה.
מתוחה ולא מרוכזת התמקמתי על מזרון יוגה מתחת לערסל, ושיעור האונאטה הראשון שלי החל.
אחרי שעה כבר ידעתי שהגעתי למקום הנכון, ושלא משנה בלגאן תפעולי, תקלות בשעון, סופות ברקים או עייפות. לא משנה בכלל. זה היה לגמרי שווה את זה.
השיעור ההוא היה זורם, מאתגר ורך גם יחד, שוטף את הגוף בתנועה הגיונית ונוחה. המורה, מישל, מדברת מעט, כל מילה מדודה ולכל משפט יש סיבה וגם אפקט. הדימויים שלה מובחנים, והם מפעילים משהו בתוכי. כמו מפתחות לדלתות. בסוף השיעור אנחנו מטפסות לערסלים ונשכבות בהם לשאוואסאנה- המנוחה. הנידנוד זעיר אבל לא נפסק לחלוטין, יש תנודה קלילה, עדינה עדינה של הערסל בחלל החדר. הבד אדום ועוטף, מקבל את התצורה המדויקת שלי כפי שאני כרגע, קורא למשקל לחלחל למטה. עם כל שאיפה הבד נמתח טיפה, נותן למיכל הפנימי להתרחב. עם כל נשיפה הבד מהדק אחיזה ושומר על המסגרת. אנחנו מתבקשות לשים לב לזה – מסגרת גמישה, ששומרת עלינו אבל מאפשרת התרחבות. לא אנסה לחזור על המילים המדויקות, הן היו פשוטות וחודרות. לפעמים דימוי טוב הוא כל מה שצריך בסוף שיעור יוגה, ואז את מטפסת על מדרגה בתוכך ונהיית טיפונת יותר גבוהה.
*****
אחרי שנרגעתי והבנתי שהגעתי למקום הנכון, הייתי כבר לגמרי פנויה להישאב בטוטאליות האופיינית לי לתוך חומר הלימוד. במצבים כאלה אני משתדלת לא למצמץ, כדי לא להפסיד כלום. חנוניוּת על זה פה! ואני מתה על זה!
קיבלנו ספר לימוד עם תמונות והסברים של כ 100 אסאנות. כן כן, תנוחות יוגה קלאסיות בתרגום לערסל יוגה. לא מדובר בטריקים ושטיקים, אלא בעבודה שמתכתבת ישירות עם תנוחות היוגה מסורתיות. הערסל מדגיש אלמנטים מסוימים בכל אסאנה ומאפשר עבודה מכיוון שונה. המטרה נשארה אותה מטרה יוגית נכספת: להשקיט את תנודות התודעה, לחבר בין פעולה לתשומת לב, בין גוף לנשימה לנשמה.
עברנו על כל החומר הזה בשלושה ימים אינטנסיביים בטירוף, שמונה שעות ביום של עבודת שריר, שלד, מוח, ומערכת עיכול רעבה מאוד (האוכל שם טעים לאללה). בשלב ההוא האמנתי שמה שאצליח לזכור יהיה בערך 20% אחוז מחומר הלימוד. והייתי מוכנה להסתפק בזה. אבל בימים הבאים גיליתי שהקורס בנוי כל כך חכם ומעמיק וספיראלי שנשאר לי הרבה יותר בסוף.
קורס המורים בשיטת אונאטה הוא למיטב ידיעתי ההכשרה הכי רצינית (והכי יוגית) בשוק הצומח של יוגה אווירית. השיטה משתמשת בפשטות ובתחכום בכוח הכובד, כדי לייצר סתירה לפעולתו התמידית על הגוף.
כלומר:
כוח הכובד פועל עלינו כל רגע בחיים. בדרך כלל הוא דוחס, מקצר, ומנמיך אותנו. כשאנחנו תלויות על הבד, מוסרות את משקל הגוף ומרפות- אותו כוח מושך אותנו באופן הפוך- מאריך מרווח ומאוורר.
זה הגרעין.
צריך להרגיש את זה בגוף כדי להבין כמה זה פשוט וכמה זה עובד. גם אם זה נשמע לכם סופר הגיוני בקריאה תצטרכו להאמין לי שיש רבדים של חוויה גופנית שבהם זה הגיוני אפילו יותר.
מעניין שהבסיס היסודי ביותר באונאטה הוא שחרור. כל שיעור שמענו ממישל גזיליון פעמים את ההוראה, ההצעה, הפועל שהוא גם שם עצם: ריליס ריליס ריליס. מעניין שלשחרר- טו ריליס- זו *ה* התמודדות שלי בשנים האחרונות. אז לא סתם. לא סתם טסתי כל הדרך לסלובניה כדי ללמוד שיטה שמושתתת על שיחרור.
בחיי, הכל נופל למקום.
*****
בקרוב – פוסט ההמשך! ובו עוד מידע, חוויות ותמונות מהקורס.
*****
*ואגב: אונאטה בסנסקריט משמעותה התרוממות, גם במובן הפיזי וגם התרוממות רוח.
עברנו גם מבחן כתוב ארוך ומקיף ומבחן מעשי אחת על אחת עם מישל. נזכרתי למה אני כל כך שונאת מבחנים. מזל שעברתי.
