בזמן האחרון התחלתי לשבת למדיטציה.

אפשר להגיד שזה חדש לי לגמרי, זה צעד ראשון וזעיר שאני מקווה שיהיה לו המשך.

 

הייתי שמחה לספר שהתחלתי כדי לפתח את עצמי מבחינה רוחנית או כדי לטפח את ה-WELL BEING שלי.

אבל לא.

התחלתי מאותן סיבות שבגללן אנשים אחרים לוקחים משכך כאבים; בגלל שכאב לי.

 

 

 

הכאב  היה רגשי ושתלטני.

הוא נבע מעניינים אובייקטיביים ואז, כדרכו של כאב, הסתעף לעוד אלף נימים של כאבים עתיקים יותר. ערוצים פתוחים שקיבלו לתוכם, בהיענות מפתיעה, תדלוק מחודש.

בקצרה: אכלתי סרטים.

 

 

בימים האלה מצאתי את עצמי עושה את כל הפעולות שנקראות "שגרה" מתוך תחושה של אובססיה רדופה. דברים כמו קיפול כביסה או בישול או בדיקת הודעות בנייד או נהיגה. בימים האלה, לא היו בי לא שקט ולא חדוות עשייה. האצבעות והמבט ריצדו כל הזמן לכל כיוון, במין צמא תמידי להסחת הדעת.

 

 

הבנתי שאם אני לא רוצה להשתגע, אני מוכרחה לעצור ולבדוק מה קורה שם בפנים. לפרק את החלקים הסבוכים ולהניח אותם זה לצד זה ולהביט ולהפריד ולמיין.

מה זה מה, מי זה מי, מה שייך לאיפה.

 

 

 

מה שעשיתי היה לקחת את הטיימר שלי, לכוון לעשר דקות, ולהתיישב באמצע חדר מאוד מבולגן.

מסתבר שכשעוצמים עיניים לא רואים את האבק וערימות הכביסה שעוד מחכה להתקפל.

 

כשישבתי בשקט שכפיתי על עצמי, גיליתי שהסרעפת הנוקשה והנשימה השטחית והריצוד הפנימי המעיק הזה, מגיעים ממקור אחד: חרדה. זה התברר מיד.

הפעולות המהירות והעצבניות שלי היו פשוט בריחה. בריחה מעצמי. בריחה מרגשות שהכי לא בא לי להרגיש באותו רגע. הייתי מבוהלת מהמציאות שלהם בתוכי, מעצם קיומם, והסחות הדעת ופעולות השגרה היו ניסיון סיזיפי להימנע מלהרגיש.

כמובן שזה לא אפשרי.

וככה, בגלל מה שלא אפשרי להימנע ממנו, ומכאיב מאוד לשהות בתוכו, נוצרה חרדה.

 

 

בעשר הדקות האלה עד הצפצוף של הטיימר הייתי בהרבה מקומות. לפחות חלק מהזמן המשכתי לברוח, זה הרי מה שהתודעה האנושית מצטיינת בו, ושלי לא יוצאת מן הכלל.

אבל גם, בין השאר, לרגעים קטנים וחשובים, פגשתי אותי.

פגשתי את מכסה הסרעפת הקפוצה, הרמתי אותו, ומתחתיו חזיתי בהר געש מבעבע של כאב ועצב וחוסר אונים ובלבול. כל אותם דברים שברחתי מהם.

עברו עשר דקות, הביפ של הטיימר הקים אותי, והלאה, לעוד משימות.

אבל איכשהו, קרה סוג של קסם. פתאום אני עושה אותן מתוך שקט יציב.

 

למחרת שוב. עשר דקות.

למחרת שוב.

מתישהו הארכתי לאחת עשרה.

ואז לשתים עשרה.

ואז לשלוש עשרה.

וזה מה שיש, כרגע.

 

עוד אין לי לוח זמנים קבוע. אמרתי כבר, מבחינתי זו תרופה בהולה, (עדיין) לא אורח חיים.

כשכואב מדי- לוקחת.

כשמרגישה שאני נרדפת מבפנים ובורחת החוצה מעצמי, כשאני מזהה את זה (וזה לוקח שעות לפעמים) אני מעיזה: מתיישבת בחדר לבד, שמה טיימר, מתעלמת מהכביסה (איך תמיד יש כביסה?!) ועוצמת עיניים.

יושבת זקוף פחות או יותר, נושמת, מנסה לרכך את הסרעפת, במידה כזו או אחרת של הצלחה.

כל פעם כשאני קמה אני מופתעת לגלות שהקסם קרה: שכבת החרדה נמסה.

 

 

 

העצב, הבלבול, הגעגוע, הכאב – כל החברים העקשנים האלה עוד באותו המקום, נעוצים חזק בלב.

אבל המכסה של הר הגעש הוסר.

עכשיו אני רואה אותי כפי שאני כרגע. נפגשנו בפנים. בכנות.

כבר אין צורך, או רצון, לברוח.

וזה עדיף.

 

———-

 

ועדת תרבות: מתנות

שיר של אביתר בנאי, שהוא אחד המוכשרים.

יש בשיר סיפור שלם שאפשר להבין בין השורות. אני אהבתי בעיקר את איך שהוא מדבר על פחד:

 

סולם זהב בקצה של בור

הגוף יש לו סוף

הנשמה אין לה סוף, אין לה סוף

 

תן לשינוי לצמוח

אל תפחד מהפחד

ופחד הוא רגע

זה רגע

לפני

בין לילה ליום

הפחד הוא שער…

———

והמלצה לסיום:

 

אם אתם בטבעון או סביבתה, רוצים לשבת למדיטציה ומחפשים הנחיה ומסגרת, אני ממליצה לכם להגיע לניסים לוי.

הוא מנחה מעולה, מדוייק ומכיל.

 

 

 

היום אני רוצה לשתף אתכם במשהו מאוד אישי, שהוביל אותי לאחרונה לגילוי מפתיע.

לפני כשנתיים עברתי הפלה טבעית, בעקבות הריון שהתפתח מחוץ לרחם.

ההיריון הצעיר הזה, שהתמקם במקום הלא נכון, הרגיש כמו כאבי בטן עזים. כאלה שקיפלו אותי לשניים וגרמו לי לפחד אמיתי.

בדיעבד הבנתי שהגוף ניסה בכל כוחו להוציא החוצה משהו שנתקע.

אני לא אכנס פה למחיר הרגשי שזה גבה ממני. למרות שזה מאוד שכיח, זו פרידה שמטלטלת את ההווויה שלך עד לשורש, ומלמדת אותך עוד דבר או שניים על מה זה להיות הורה.

בעקבות ההפלה, כנראה, התפתחה מעין מגבלה באזור האגן. זה התחיל מכאב לא ממש ממוקד: קצת מתח בגב התחתון, קצת נוקשות במפרק ירך, הרגל לא ממש נעה הצידה כרגיל, טיפה כואב בבטן התחתונה.

חודשים ארוכים המשכתי לתרגל כרגיל, כי הכאב היה מינורי ולא תבע מיד את תשומת הלב. לקח לי זמן להבין שהוא לא הולך לשום מקום.

רק בהדרגה התברר לי שיש בעיה. כשהכאבים התפשטו והגיעו לברך, הבנתי ש – זהו. חייבת לפענח מה קורה פה!

פניתי לטיפול ממושך אצל עמי שמיר האוסתיאופט המופלא מכפר יהושע, ובמקביל עברתי תהליך קצר ומועיל עם המטפלת הוורסטילית עדי ליאל מטבעון.

אלה שני מטפלים מוכשרים שהסכימו שההיריון החוץ-רחמי יצר "שאריות של כאב" (ע"פ עדי) ו"רקמה צלקתית" (ע"פ עמי).

במילים אחרות, שגם חודשים ארוכים אחרי האירוע, יש שם "משהו", שמשפיע לרעה על כל האזור ואף יוצר מגבלת תנועה.

בזמן שטיפלתי בזה לא יכולתי יותר להמשיך לתרגל כאילו כלום. כל מיני תנוחות ממש בסיסיות - יצאו לחופשה.

לא רציתי יותר להחריף את המצב.

ויתור על התנוחות הכי בסיסיות בתרגול שלי גרם לי לבלבול. אם זה לא – אז מה כן?!

אחרי תקופה מסוימת של דשדוש ותהייה מצאתי את עצמי יותר ויותר נעמדת על הראש.

פותחת סוגריים לווידוי קטן: רוב שנותיי כיוגית, די פחדתי וקצת שנאתי את התנוחה הנחשבת הזו.

היא תמיד היתה קשה לי. במשך כמה שנים היא גרמה לי כאבי ראש בכל פעם שניסיתי אותה. נרתעתי מתחושת חוסר היציבות ופחדתי מנפילה. ולא פחות מאלה, נטיתי להתקומם בילדותיות על החשיבות הרבה שנותנים לה, כי זה כל כך לא טבעי לי, והלו, אני מרגישה שאני מפסידה משהו! וגם לא עומדת בציפיות! אוף!

בקיצור, עמידת ראש, AKA שירשאסאנה, עימתה אותי לאורך השנים עם עניינים של כישלון, בינוניות, עמידה בציפיות, ופחד מאיבוד שליטה.

התנוחה והאתגר שנובע ממנה היו לי כמראה צחה – ומאתגרת – להתבוננות פנימה.

אז אני מקווה שהבנתם שהעובדה שבאופן עצמאי התנדבתי להאריך את השהייה בעמידת ראש, זה ממש לא עניין של מה בכך.

ולמה זה קרה?

כי פתאום הרגשתי שכשאני עומדת על הראש, כל האברים הפנימיים שוקעים להם ברכות לכיוון הרצפה – זה בעצם לכיוון הראש כי הכל הפוך. הם נכנעים לכוח הכובד, ומתרחקים מהמקום הרגיל שלהם.

עצם הכסל כמו מתארכת, ובמפתיע, נוצר שם מרחב חדש, רענן. בתמונה אפשר לראות את המשיכה והשקיעה של הבטן לכיוון הצלעות.

אל תטעו, זה לא עניין של רזון. האפקט הזה לא קשור להיקפים ומידות, אלא נובע משחרור עמוק של הבטן ורצפת האגן.

א.נשים במימדים מגוונים יכולים להגיע לתחושה הזו.

מקור המגבלה בעומק הבטן, שבו יש רקמה צלקתית ושאריות של כאב, מקבל בזכות ההיפוכים החוזרים עיסוי עדין, מתיחה ושחרור.

סוף סוף מצאתי לי סיבה משלי, ולא כי אמרו לי שזה חשוב – סיבה אמיתית שלי – לעמוד על הראש.

אבל אם לא הייתי ממשיכה לנסות שוב ושוב ושוב ושוב את האסאנה הזו, למרות הקשיים, גם לא הייתי מוצאת את התכלית האינטימית הזו, שהתבררה במפתיע כמדויקת ומבריאה.

מסקנה:

לפעמים טוב להתעקש עם עצמנו ולעשות דברים שקשים לנו. בעיקר אם מישהו שאנחנו סומכים עליו אומר לנו שזה כדאי.

אז תודה, איל.

(הוא המורה שלי, ואני סומכת עליו  ).

*

אום, שלום.