רוב הניסיון וכל ההכשרה שלי ביוגה הם בשיטה אחת, דומיננטית ופופולרית מאוד בכל העולם, שיטת אַיֶינגַאר יוגה. איינגאר- מילה קצת מוזרה שהיא פשוט שם. שמו של האיש שייסד ופיתח אותה, ושנפטר השנה בשיבה טובה, בגיל 96 ובצלילות מעוררת כבוד.
חוץ מיוגה אני משתדלת לעשות גם דברים נוספים עם הגוף, כמו שחיה, טיפוס על קירות, אופניים, ריקוד, פילאטיס (אבל לא הכל ביחד… הלוואי שהיה לי זמן).
חשיפה שלי בתור תלמידה לשיטות סדורות אחרות כמו פילאטיס וג'יירוטוניק גרמה לי לא פעם לבלבול, לתחושה ששומטים לי את הקרקע המקצועית מתחת לרגליים.
כי בכל שיטה יש עקרונות שונים, ולעתים הם סותרים.
מורה סוחפת, ונתקלתי בכמה כאלה, מייצרת בחדר את התחושה המשכנעת ש"זה נכון!" ואז אני נשארת עם קולות פנימיים שמושכים אותי לשני כיוונים מנוגדים – זה אומר ש א' נכון וזה אומר שדווקא ב' נכון.
אני אתן רגע דוגמה:
בשיטת איינגאר יש חשיבות גדולה להרחבה של הצלעות, הרמה ופתיחה שלהן. עובדים על זה קשה אצלנו, בעיקר מתרגלות כמוני עם נטייה ל"קריסה" של הכתפיים קדימה.
במשך שנים עשיתי (ועדיין אני עושה) ככל יכולתי להרים, להרחיב, לנתק את הצלעות מהאגן כלפי מעלה. המאמץ הזה שיפר מאוד את היציבה הכללית, הגדיל טווחי תנועה בכתפיים, הרחיב את נפח הנשימה, ואפילו עזר לי בהריון השני לשמור על מרחב פנימי מספיק עבור העובר, ואפשר לי "לסחוב" את ההיריון עד סופו. (תודה לך, יוגה!!! 3>)
ואז התחלתי לתרגל פילאטיס. כבר בשיעור הראשון, הילה, המורה המצוינת שלי, העירה לי: לסגור צלעות! להחזיר צלעות! לאסוף צלעות! לחבר צלעות! (סימני הקריאה במקור :))
עד היום, בכל שיעור היא צריכה להזכיר לי מחדש לרסן את התנועה בצלעות, תנועה שכבר הפכה לי לטבע שני.
כשרק הגעתי אליה, קודם כל התבלבלתי.
ואז חשבתי שהיא טועה, כי אני הרי יודעת מה "נכון".
ואז ניסיתי בכל זאת את מה שהיא הציעה. שוב, ושוב, ושוב.
גיליתי דרך התרגול עם ההנחיה החדשה, שהגבלת התנועה בצלעות עוזרת מאוד באיסוף שרירי הבטן וחיזוק שלהם. הבטן מתחברת לגב, ונוצרת שם עוצמה חדשה.
השכנוע נבע כמו תמיד, מהגוף: מרגע שהוספתי שעה אחת שבועית של פילאטיס, תרגול היוגה שלי התחיל להשתנות. המונח "שרירי ליבה" קיבל משמעות פיזית, מוחשית, כי אמצע הגוף הפך למקור כוח. ההתייצבות בתנוחות שיווי משקל השתפרה, תנוחות כמו הסירה וג'אטארא פריווראטאנה הפכו ממבאסות למגניבות.
פתאום היה לי עם מה לעבוד!
נו, אז מה נכון?
לפתוח צלעות או לסגור צלעות?
התשובה שלי (היום) היא:
א. שניהם.
ב. תלוי מה אנחנו רוצות להשיג.
והכי מדויק לומר:
ג. המגוון הוא הנכון.
היכולת שלנו לעשות עם הגוף מגוון של פעולות, מתוך בחירה מודעת ובהתאם למצבנו בהווה ומטרתנו בתרגול –
היא התשובה המדויקת.
זו תהיה טעות להסיק שהעובדה שלמדנו אסכולה מסוימת משמעותה שדווקא שם כל התשובות נכונות, תמיד ולכולם.
אנחנו לא יכולות לדעת מה התשובה הנכונה, תמיד, עבור כל אחד.
אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהאמת היא אצלנו.
ההבנה שיש מגוון אינסופי של גופים, יכולות, וגם ובעיות ומכאובים, ולכן טווח אינסופי של פתרונות (שהם לפעמים סותרים) – היא הבנה חיונית.
חוכמה אמיתית של מורה, בכל שיטה גופנית, כדאי שתכלול בתוכה מידה רבה של צניעות אל מול אי-ודאות.
על פניו זו תובנה מעכבת, כי היא מגדילה את החלק הלא-יודע של המורה.
בעומק, זו התקדמות גדולה.
כי נקודת המוצא, שצומחת על מצע של צניעות, מתבססת.
והחלק המתבונן נאלץ להשתכלל.
והחלק השואל, הספקן והחוקר מחויב להתעורר.
והחלק המקשיב לקולות חלושים ורחוקים, להצעות מוזרות שבאות מבפנים – החלק הזה מתמקצע.
והמקום המעז, היצירתי והממציא – נולד.
אז האמת היא, שאין אמת אחת.
אבל… תבדקו אותי לגבי זה
*
הסטודיו שאני לומדת בו פילאטיס מכשירים נמצא בטבעון ושמו עיצוב מאוזן.
כל המורות שפגשתי מקצועיות ונעימות. הילה צלאל, מורתי הקבועה, מדויקת ואפקטיבית.
עדי ארני, בעלת המקום, היא גם אוסתיאופטית בחסד, סתם שתדעו.
*
ומה איתך?
קרה לך פעם ששני גופי ידע "התנגשו" ושינו לך את התפיסה?
מוזמנ.ת לשתף בתגובות.