טנטרה!

לפני כמה שבועות יצאתי להרפתקה זוגית מאלפת, מרחיבת תודעה, ואפשר אפילו להגיד – הרפתקה משנַת-חיים;

הנגר ואנוכי השתתפנו בסדנת טנטרה לזוגות.

אני אולי אאכזב את חלקכם מראש – בפוסט הזה אין שום דבר סנסציוני במיוחד. אז אפשר להנמיך ציפיות בקטע הזה, או ללכת לחפש ריגושים במקום אחר :)

זה לא בגלל מחסור ברגעים עסיסיים בסופ"ש המדובר, אלא שזה פשוט לא המוקד; לא של הסדנה, ולא של השיתוף הזה (ובכל זאת, גם סבתא שלי קוראת את הבלוג).

 f2a47d12840f37acb1ed7fb9d0a6a232

טנטרה היא מהות רוחנית עתיקה שאני לא מתיימרת להציג פה לעומק. לא למדתי אותה ברצינות עדיין, כל מה שאני יודעת נובע מחוויה אישית של כמה ימים, שיעורי בית ;), וקריאה של חומרים באינטרנט.

ובכל זאת אנסה להגיד על זה משהו במילים הכי פשוטות, על סמך מה שחוויתי עד כה.

 

טנטרה היא ניסיון מתמשך להיות נוכחת ברגע ההווה.

מתוך הנוכחות בתוך עצמי, לחוש גם את האחר.

ומהחיבור הזה בין הנוכחות הפקוחה בתוכי והקשב העדין לאדם נוסף, נוצר דבר מאוד מסוים, דבר שמתקיים במרחב הפרוש שבין לב אחד ללב שני.

 אהבה.

כנראה שכך אפשר לקרוא לדבר שנוצר שַם.

והדבר הזה:

חותר להתרחב לצדדים,

מעמיק לחלחל מטה,

נמשך לטפס לרקיע.

2jpeg

צילום: ALEJANDRO PLESCH

 

כל הפלא הזה, בזכות נוכחות פקוחה.

זה נשמע פשוט, לא?

פשוט לדעת שמה שקורה- קורה.

אבל אוי, כמה שזה מורכב.

הרי רק המפגש עם עצמנו מספק לנו אינספור קולות פנימיים סותרים ומורכבים, הררי ציפיות, אכזבות ופחדים. תלונות ישנות שתמיד איכשהו נמצאות שם, הרגלים עקשניים ודפוסים קבועים.

תוסיפי לזה אדם אחר שאת אמורה לנהל אתו חיים (בית+ילדים+כלכלה+מעגלים חברתיים+אינטימיות זוגית=בקטנה), ותקבלי עוד אלף הסחות דעת, אלף רעשי רקע פנימיים.

 אז הטנטרה מלמדת להשקיט ולהחליש את כל הקולות האלה, ובמקומם לכוון למקסימום ווליום את הנוכחות ברגע הזה.

ממש עכשיו לגלות ש:

כף רגל ימין בכלל לא דורכת על הרצפה (פורשת אותה ומחלקת משקל מחדש).

השאיפה האחרונה היתה מאוד מלאה. זה נעים (שוב שואפת).

ההטייה הזו של הראש הצידה כשאני מקשיבה למי שמדבר אלי, זה לא נוח (מיישרת).

3

צילום: Alice Viner

 

וככה, עוד ועוד.

אינסוף פרטים קטנטנים שקשורים לנוכחות פיזית, תחושות שקיימות אך ורק בהווה ודורשות התייחסות בהווה.

זה מעמיק וחודר גם למקומות רגשיים:

גוש העצב שמתגבש לי בגרון, רוצה מהר למצוא מישהו לדבר איתו/ משהו לעשות, להסיח את הדעת (עוצרת את עצמי. נשארת במקומי. עצובה. ומתבוננת).

בתוך ריקוד חופשי, תנועה אחת פשוטה מרגישה לי מדויקת, חיונית. אחרי דקה עוברת מחשבה בראש שזה נראה משעמם ואולי צריך לגוון קצת. (ממשיכה עוד מאה פעם. מה שמשנה זו התחושה ולא איך זה נראה מבחוץ).

1.jpeg

צילום: Jeen Na

 

ובמילים אחרות, אוסף רגעים קטנים ומצטברים של חיבור ממשי לעכשיו. ניתוק וניטרול הטייס האוטומטי.

במובן הזה טנטרה מאוד דומה ליוגה, למדיטציה ולכל טכניקה שמכוונת ושואפת לנוכחות ערה.

 *

בסדנה עוברים תהליך משמעותי שכולל עירום, ובחינה אישית של היחס למצב הזה.

במהלך 12 שעות בערך עברתי בין לחץ די גדול מהקונספט, כל הדרך עד לאדישות בריאה.

490067_SFuPLukIRkquoFLLjlSF43JnXr51Q2VaHYMefGchd4A=

ערומים/ צילום: ספנסר טוניק

 

בסופו של דבר, זה פשוט הזוי שאנחנו בקושי רואים א.נשים ערומים סביבנו בהקשרים סתמיים, שאינם טעונים מינית. זה הזוי ואפילו חולה.

אין ספק שחברה שיכולה להכיל עירום נורמטיבי ולא נוצץ היא חברה יותר בריאה.

490062_j8To6wMOz56+sXf1+0geg2sm_BIb6Nd7HiK5ahywy9I=

כביום היוולדם/ צילום: ספנסר טוניק

 

אבל העירום האמיתי (והמאתגר הרבה יותר) הוא בכלל לא פיזי אלא רגשי ו"הווייתי"- העירום, הניקיון ממחשבות ורעיונות ותכניות. היכולת להיות נוכחת ברגע, במה שקורה בגוף ובתודעה בכל שניה מחדש.

עבודה קשה ומפרכת.

זו עבודה שאני מכירה וכבר מושקעת בתוכה כמה שנים טובות, ובסדנה קיבלתי עוד העמקה ועוד כלים ובעיקר עוד תזכורת לעד כמה העבודה הזו שווה את המאמץ, עד כמה היא מתגמלת.

בטנטרה מתייחסים לאנרגיה שכולנו רגילים אולי לקרוא לה "מינית" כאנרגיה הבסיסית של החיים. מנקודת מבט זו, שמחת החיים שאנחנו מרגישות בתוך ריקוד וגם הדרייב הגדול להגשים חזון מקצועי וגם תשוקה זוגית ברגע אינטימי, נובעים שלושתם מאותו מקור בדיוק: חיוניות מפעפעת בשורש הקיום. הנטייה של אנשים לרדד את הגישה הטנטרית לטכניקות של ביצועים מיניים בלבד היא פשוט טעות. זה כמו לראות את קצה הקרחון בלי להפנים שרובו מסתתר, מתרחב ומעמיק מתחת למים.

הסדנה שעברתי נקראת "לגעת בטנטרה" ומנחים אותה סוג'יי ומורן המצוינים.

שניהם מדויקים, רגישים וחדים.

 יש עוד ים של חומרים לקרוא על טנטרה ואלה יוכלו לספר עוד מעבר לטיפונת שנתתי פה, מקווה שהפוסט עורר את סקרנותכם. תמליצו בתגובות אם אתן מכירות ספר טוב, שכולנו נשכיל :).

****
ועדת תרבות: ספנסר טוניק (אם לא נבהלתם מדגימת העירום פה, כנסו ללינק, האתר מרשים):
הוא מצלם בכל העולם, ובכל מקום אליו מגיע נוהרים המוני אדם להצטלם אצלו. תמיד בעירום. לעתים בטבע, למשל בים המלח, ולעתים באתרים אורבניים/ארכיטקטוניים כמו כיפת המילניום בלונדון. אני אוהבת חלק מהצילומים שלו (לא את כולם, בחלקם יש תחושה שואתית מדי לטעמי). כשמסתכלים בטובים שבהם, קורנת מהם תחושה מאוד אנושית, רגילה, טבעית.

העירום דרך העדשה שלו הוא נטול עוקץ, נטול פאנצ', נטול מוצר. זה כל כך חריג בנוף התרבותי שלנו.

כשעירום לא מתאמץ להיות אטרקטיבי, אז הוא הכי מושך.

איך לבחור מורה ליוגה?

אתחיל מהסוף: אין שיטה אחת ללימוד יוגה שמתאימה לכולם.

זהו. הוצאתי את זה מהמערכת, ועכשיו אפשר להמשיך.

© Street Photography by Sagi Kortler

קבלו עובדה פשוטה: כשאנחנו עושים פעילות גופנית מכל סוג, אנחנו מביאים לתוך הפעילות את כל דפוסי היציבה והתנועה שלנו.

 b 

כולם – גם המוצלחים וגם השגויים.

אם הכתפיים שלנו שמוטות ונפולות, הן תמשכנה להישמט גם בשיעור זומבה או ספינינג או יוגה. רק עבודה רבה, עקבית ומודעת תשנה את זה.

אם הקרסול שלנו קורס החוצה (נעליים שמשופשפות רק בצדדים החיצוניים- המונים הולכים ככה, תסתכלו ברחוב על מי שצועד לפניכם) – אנחנו נעמוד ככה גם בשיעור, וגם כשנעמוד רק על רגל אחת, וגם נרוץ ונקפוץ כך.

f

המשמעות היא אחת: בהנחה שהיציבה שלנו לא מושלמת, יש לנו פוטנציאל גדול ליצור נזק לעצמנו, דווקא בשעת פעילות גופנית נמרצת שאמורה לשפר את מצבנו.

 a

כשאני הולכת לשיעור כתלמידה, הציפייה שלי היא שיתאפשר לי מרחב מסוים לטעות בו. טעייה ותהייה היא חלק מההתנסות ובלעדיה – פשוט אי אפשר. וגם לא כדאי.  אבל אני משתדלת לבחור מורים שלא יאפשרו לי לחזור על טעויות באופן כזה שיסב לי נזק. אני מאמינה שעיניים חיצוניות ומשוב בהיר הן שתיים מהסיבות המרכזיות לשלם למורה ולתרגל בקבוצה.

העובדה שהמורה עומדת זקוף לא תגרום לנו לעמוד זקוף. למידה מחיקוי היא חשובה ביותר אבל יש גבול ליכולת היישום דרכה, אלא אם אתם בני שנה-שנתיים (ואם אתם בני שנה וקוראים את זה, אז ואוו! :))

 לדוגמה: תלמיד מבצע כפיפה עמוקה אחורה, לתנוחת גשר, ולא מארגן את הרגליים שלו בצורה נכונה. (ברכיים נפתחות לצדדים במקום להיות מקבילות). במקרה כזה אזור עצם העצה מצטמצם, עצם הזנב מוגבלת בתנועה שלה ולא יכולה לפנות מקום לחוליות הגב התחתון, כתוצאה מזה הנוזל שבתוך חוט השדרה "נדחס".

איך זה מרגיש? כמו כאב ראש.

תלמיד כזה, אם לא יתקנו לו את הפרט הזה בביצוע, ייצור לעצמו עצבנות וכאב ראש בכל פעם שיתאמץ לעשות גשר. לאורך שנים, ובתרגול אינטנסיבי, עלול להיווצר נזק.

 בשיטת איינגאר, חלק אינהרנטי מתהליך ההסמכה (שהוא ארוך, מאתגר ומדוקדק. וזה באנדר-סטייטמנט) זה בדיוק זה: עליך להוכיח למורים בכירים ומנוסים, שאת מזהה ליקויי יציבה ותנועה אצל תלמידים ויודעת איך להסביר להם במילים, ואיך לתמוך בהם פיזית, כך שהתנוחות השונות לא יכבידו על השלד ולא חלילה יעצימו את הבעיות שאיתן הם הגיעו לשיעור.

 למעשה, ברגע שלומדים להתבונן בגופים שונים, הרבה מהעיוותים קופצים לעין. אבל רוב האנשים מופתעים לגלות מה היא יציבה נכונה, ואיך היא מרגישה בגוף. ("מה, עכשיו אני ישרה? זה מרגיש עקום לגמרי" – תגובה נפוצה אצל תלמידות שפתאום השלד שלהן פוגש את האמצע ולא נוטה לשום צד).

 e

אין שיטה אחת ללימוד יוגה, וטוב שכך.

ובכל זאת, המלצתי למתחילים, לתוהים ולמחפשים:

כשבאים לעבוד עם הגוף, בכל שיטה שבה תבחרו, כדאי לוודא שהמורה לא רק יודעת בעצמה מהי יציבה ותנועה בריאה ונכונה, אלא בהדרגה מעבירה לכם את הידע הזה.

גם ידע כללי, אבל בעיקר פרטים ספציפיים שרלוונטיים לגוף הפרטי ויקר הערך שאמור לשרת אתכם עוד שנים ארוכות.

יש הרבה כללים עקרוניים שנכונים לרוב האנשים, אבל לכל אחד יש גם את הגוף הפרטי שלו עם ההסטוריה והמאפיינים הייחודיים לו. המורה צריכה לדבר אליכם ספציפית. למשל : בשבילך עדיף לתרגל כך ולא אחרת. בתנוחה הזו קחי קוביות/ תישעני על קיר/ תבצעי פחות זמן. ואפילו: את התנוחה הזו עדיין לא רצוי שתבצע.

ההערות הללו לא מסמלות שאתם לא בסדר. אתם בסדר גמור. הן בסך הכל מספרות לכם שהמורה שלכם ערני/ת אליכם, רואה אתכם. (כן, אפילו אותך שם בפינה)

מלבד זה, כדאי לוודא ש:

-המורה מלמדת בזמנים ובמיקום שנוחים לכם ומסתדרים עם שאר הלו"ז. נשמע טריוויאלי אבל חשוב.

-השפה שלה בהירה ומובנת.

-יש התייחסות לשאלות בקבוצה, ויש תחושה של פתיחות ונכונות להסביר ולהדגים.

-קצב השיעור ורמת האתגר מתאימים לכם.

-לאורך זמן (תנו לזה כמה חודשים)  אתם חשים התקדמות גם במישור הפיזי והמנטלי, וגם במישור ההבנה- מה עושים, איך ולמה.

 -אחרון וחשוב מאוד: אתם יוצאים מהשיעורים שמחים וחיוניים יותר משהייתם כשנכנסתם.

 

בהצלחה :)

 

———————–

ועדת תרבות מוסרת:

כל הצילומים: שגיא קורטלר, צלם שגיליתי במקרה. קצת הזכיר לי את אלכס ליבק. יש לו עוד המון עבודות מאוד יפות. כדאי לשוטט.

 

משוגעת על תיאטרון / או: איך בכלל הפכתי להיות מורה ליוגה

אם הייתם מכירים אותי בכל נקודת זמן בין גיל 15 ל 28 הייתם פוגשים מישהי שכל מה שמעניין אותה זה תיאטרון.

בהתחלה משחק, ואז עיצוב ובדרך גם קצת הפקה ובימוי, וכל אלה בתשוקה אדירה, בתנופה ובהתמסרות טוטאלית. הזהות שלי היתה שזורה בבמת התאטרון והקדשתי למקצוע הזה יותר מעשור.

השנים האלו כללו גם שלוש שנות לימודי עיצוב בלונדון ההו- כה מהממת, ואחריהן חמש שנים של עיסוק אינטנסיבי בעיצוב במגוון מסגרות ותאטראות בארץ.

london by david marcu

לונדון, את עדיין מחכה? צילום: DAVID MARCU

 

חייה של מעצבת תיאטרון ישראלית כוללים עבודה על מינימום שלושה פרוייקטים במקביל, רשימות אינסופיות, ציד מתמיד אחר אביזרים, רהיטים ובגדים זולים (אבל שייראו מעולה על הבמה בבקשה).

 

Ryan collage

אויש אני חייבת בדיוק כזה להפקה שלי. אפשר?! (צילומים: RYAN MCGUIRE)

 

חייה של מעצבת תיאטרון כוללים סינג'ור מתמיד של חברים, משפחה וכל מי שרק מוכן: החמודים האלה "מתנדבים" לצבוע, לסחוב, לשנע, להקים, להצטלם ולתרום איכשהו לכל הפקה דלת- תקציב ועתירת- חזון.

חייה של מעצבת תיאטרון כוללים מעט שינה, הרבה לחץ נפשי ותחושה מתמדת של מלחמה נגד הדד- ליין. "ההפקה עולה!" – צמד מילים שמעורר חרדה ממשית.

ההפקה עולה עוד חודש/שבוע/שעתיים, לא משנה מתי – תמיד יש אלף משימות שלא בוצעו ושיפורים שלא קרו.

להיות מנתח מוח זה נופש בהוואי לעומת מעצבת לחוצה לקראת הפקה שעולה.

תאמינו לי.

מה עוד?

חייה של מעצבת תיאטרון כוללים הרבה ארוחות שנאכלות בהליכה, תוך כדי שיחות טלפון, תיאומים וסידורים אחרים.

שגרת יומה מחייבת אותה להכיר בשם פרטי כל מוכר ומוכרת ברחוב נחלת בנימין, לדעת בדיוק איפה יש לייקרות מצוינות בזול ואיפה עושים מבצע על צעיפי נוצות, לאן הגיעו תחתוני תחרה מאיטליה ואיפה בדרום העיר אפשר להשיג כפתורי וינטג' (ליד המיץ רימונים). 

 

נחלת בנימין

מעצבת, תכירי את הבית השני שלך

 

מצד שני, החיים כמעצבת בתיאטרון מאוד דינמיים, מרתקים, מלאי אסתטיקה ומזמנים מפגשים עם אנשים מדהימים.

 בתיאטרון אין כסף, כמעט בכלל. בטח שלא בפרינג' ובהפקות קטנות. בגלל זה כל מי שנמצא שם, מוּנע מאהבה עזה לבמה.

בגלל זה כמעט כל מי שעבדתי איתם הם אוצרות אנושיים, פצצות כישרון ואנשי שיחה כיפיים בטירוף.

 

בואו נדבר רגע במספרים:

בהפקה הגדולה ביותר שעבדתי בה, הייתי אסיסטנטית ראשית למעצבת התלבושות.

תקציב התלבושות היה כ 350 אלף שקל (לפני החריגות, והיו).

קיבלתי 6000 שקל לחודש על עבודה של כ 16 שעות ביממה בממוצע, למשך שלושה חודשים.

לא שהיה לי מתי להוציא את הכסף שהרווחתי, כי כל הזמן הייתי בעבודה.

 

יום אחד, כשבועיים לפני "ההפקה עולה!!!" נסעתי לעבודה. הבסיס היה מתפרה קטנה ברחוב פרישמן, מעל לסביח הכי מפורסם באזור.

באופן לא מתוכנן, לא חזרתי הביתה באותו לילה, כי המשכנו לעבוד.

גם לא למחרת.

וגם לא למחרת.

רק תשעה ימים ולילות אחר כך ראיתי את הבית שלי שוב.

תשעה. (9).

איפה ישנתי בזמן הזה?

זהו, שלא ממש ישנתי.

בסביבות שתיים-שלוש בלילה הייתי פורשת דף נייר נקי (יחסית) מתחת לשולחנות התפירה הגדולים ומתמוטטת שם לקצת. אחרי שעה שעתיים העירו אותי כי צריך להמשיך. אני צוחקת כשאני כותבת את זה מרוב תדהמה שזה אשכרה מה שעשיתי.

סיפור אמיתי לחלוטין.

 

by israel sundseth

לילה. טוב? צילום: ISRAEL SUNDSETH

 

עוד קצת התקפי צחוק:

חמש בבוקר, דיזנגוף פינת פרישמן, מכבסה אוטומטית.

אנוכי והאסיסטנטית נ', שהיא אמנית טקסטיל, יושבות מול המכונות שכיבסו עם שחר את הבדים הצבועים שלה. הידיים של נ' כבר חודשיים כתומות וסגולות מחומרי הצביעה. שתינו לא החלפנו בגדים בשלושים השעות האחרונות. אנחנו נוחרות מרוב צחוק, נקרעות, משום סיבה נראית לעין. פשוט מסטוליות מרוב עייפות.

שתי משוגעות על תיאטרון, כמה חתולים, וההומלסים של פסאז' הוד.

 

ryan collage legs

אבל מה מצחיק? (צילומים: RYAN MCGUIRE)

 

כל הסיפור האקזוטי הזה כדי לתת רקע לשינוי שבא.

שינוי שהיה חייב לבוא.

 

כי עם כל האהבה האדירה שלי לתחום, אחרי חמש שנים כאלה נגמרו לי הבטריות. עד הסוף. החומר הנקרא "אנרגיה" פשוט התכלה ונשאב החוצה.

מה הפלא?

 

ידעתי שאני לא רוצה להיות מחוברת לתל אביב בחבל טבור. רוצה הביתה – צפונה. לירוק.

ידעתי שמתישהו ארצה ילדים.

איך משלבים את המקצוע המוטרף הזה עם משפחה וחיים שלווים?!

אין מצב.

 

רצה הגורל וכשנה אחרי החתונה שלי ושל הנגר, נסענו לירח דבש בהודו.

נרשמתי מראש לסדנת יוגה אינטנסיבית ברישיקש, אצל המורה הנודעת אושה דווי.

ידעתי בערך מה זה יוגה, כי כסטודנטית, נהגתי ללכת לחוג שבועי. היכרות שטחית יחסית עם הפן הפיזי של התרגול. זכרתי את זה כמשהו חיובי ומחזק, אבל לא התכוננתי לעומק השינוי שהמפגש הזה התניע.

לקח לי בדיוק יומיים כדי להבין שזהו. מצאתי.

 במפגש המחודש נשאבתי מיידית לתוך הפלא הזה, האינסופיות החכמה, המזינה של היוגה.

schika

צילום: SCHIKA

 

גיליתי דרך שבה טוטאליות והתמסרות משיבות אנרגיה לגוף ולנשמה, ולא מכלות את הכוחות.

 מצאתי דרך שבה שינה טובה ואוכל בריא (שנאכל בישיבה!) הם אבני יסוד להתקדמות, ולא פריווילגיות.

**********

 אני עדיין אוהבת תיאטרון, אבל כבר לא משוגעת. 

מעדיפה שפיות.

וכבר שנים שלא אכלתי סביח…

 

צילום: Iswanto Arif

 

ואז היא שאלה: זה מחטב?

נושא השיעורים שהעברתי בשבוע שעבר היה חיזוק הליבה, מרכז הגוף.

ובמילים של אנשים רגילים – עבודה על שרירי בטן.

David Regelin (Photo: Yoganonymous)

קוביות או לא להיות (דיוויד רג'לין. צילום: Yoganonymous)

 

עבודה מהסוג הזה היא תמיד קצת טריקית. חיזוק שרירי בטן זורק את כולנו מיד לאסוציאציות צבאיות, או כאלה ממכון הכושר. ומי אוהב להיזכר בדברים כאלה?

זה אתגר מבחינתי לקיים את התרגול הזה ועדיין לשמור על האופי היוגי, כלומר ליצור חיבור בין תודעה לגוף, ולשמר התבוננות בתוך העשייה.

5269945b0161cb5d81b6dcd479faa088

וריאציה של נאוואסאנה- תנוחת הסירה ׁ(צילום: health.com)

 

כחלק מלימודי הוראת יוגה, למדתי גם אנטומיה ופיזיולוגיה.

אני זוכרת את התדהמה שהכתה בי כשהבנתי כל מיני דברים לראשונה, לגבי מערכות פנימיות שמאופסנות ברובן במרכז הגוף האנושי – כלומר בבטן. איך עובדים כל חלקי מערכת העיכול. מה עושה הכבד. איך סוכר משפיע על ייצור הורמונים. איך תאים מפנים פסולת. איך הנשימה בעצם נספגת בגוף.

http://www.anatomystuff.co.uk/product-the-digestive-system-anatomical-chart-poster-laminated_58982.aspx

נעים להכיר: מערכת העיכול (מקור: anatomystuff.co.uk)

 

כל פרט כזה, שעד אותו רגע לקחתי פחות או יותר כמובן מאליו, התגלה כמורכב ברמות אלוהיות. מי המציא אותנו??? ואיך זה יכול להיות שזה ממש עובד?! ואם כבר עובד, איך זה מצליח לעבוד כל כך הרבה שנים?

בקיצור – זה נראה לי פשוט נשגב.

יחד עם ההשתאות למול המורכבות הבלתי נתפסת של פעולות הגוף, התגנבה לה תחושה של אחריות:

אם זה כל כך מסובך ועדין ומדהים, מי אני שאעז לדחוף ג'אנק פוד לתוך המערכת הזו? מאיפה החוצפה להלעיט את עצמי בסוכרים נחותים? איך אני מעזה לא לישון מספיק, ולא לאפשר למכונה העילאית שקיבלתי ל-X שנים את המנוחה שהיא זקוקה לה?

חלק מהתדהמה והאחריות נמוגה לה עם הזמן, כי זה הטבע שלנו.

כי אנחנו (אני) מעדיפים (מעדיפה) לאכול את המגנום שוקולד שלנו (שלי!) בשקט, ושלא יבלבלו לנו (לי) את המוח עם סיפורים על בלוטות מותשות ונפילות סוכר.

http://www.unodedos.com/recetario-de-cocina/magnum-caseros-como-hacer-magnum-almendrados-en-casa/

לא ככה? (ארטיק: unodedos.com)

אבל חלק ניכר מהתחושה הזו – נשאר. והשפיע עמוקות על אורח החיים שלי והבחירות מה לעשות ומה לא, מה לצרוך ומה לא, ועד כמה.

 ****

בשבוע החולף נזכרתי בציטוט קצר ומקסים של איינגאר:

 "עלינו להיות איבר בריא בגוף העולם"

 זה כל כך יפה.

כי זה מפיג בדידות.

האחריות שלנו על עצמנו כאיבר יחיד בתוך גוף כולל, משמעותה שאנחנו לא לבד.

ואם אנחנו נקרין, נקדם, נעדיף בריאות, אם אנחנו נגלם בריאות, כי אז עצם הקיום שלנו בעולם הוא השפעה מיטיבה.

והיאוש מכך שאין לנו דרך לשפר או לשנות את העולם המשוגע הזה – היאוש מפנה מקום להבנה שכן, דווקא יש.

מספיק שניקח אחריות על בריאותנו האישית על כל רבדיה: פיזית, מנטלית, מוסרית ורוחנית.

 

חלק מהדברים האלה נאמרו גם בשיעור. ואז המשכנו בתרגילים שאימצו וחיזקו לנו את מרכז הגוף.

ואחרי כמה תרגילים כאלה שבהם שרירי הבטן עבדו קשה, שאלה תלמידה אחת את מה שרוצים לשאול כולם:

רגע, וזה גם מחטב?

כולנו צחקנו. כי השאלה היתה ממש תלויה באוויר.

זה היה רגע מתוק.

האמת, זו שאלה מעולה בעיניי. היא הזכירה לי לבדוק למה בכלל כדאי לעשות יוגה:

יש סיכוי טוב שתרגול יוגה ישנה את צורת הבטן, הירכיים או הזרועות שלך. אבל יש שיטות רבות שיעשו את זה מהר יותר. הכוונה ששוכנת בבסיס היוגה היא שאפתנית פי מיליון: יוגה תעצב לך את התודעה ותנקה את המבט, תדקק (כלומר תעשה דקה) את יכולת האבחנה שלך, ותסיר את השכבות המיותרות בינך לבין העולם. כך שמי שיתבונן בך, יראה ממש אותך, ללא עטיפות וללא ריפודים עודפים.

 אז yeah baby, זה בהחלט מחטב :)