לפני כמה שבועות יצאתי להרפתקה זוגית מאלפת, מרחיבת תודעה, ואפשר אפילו להגיד – הרפתקה משנַת-חיים;
הנגר ואנוכי השתתפנו בסדנת טנטרה לזוגות.
אני אולי אאכזב את חלקכם מראש – בפוסט הזה אין שום דבר סנסציוני במיוחד. אז אפשר להנמיך ציפיות בקטע הזה, או ללכת לחפש ריגושים במקום אחר 
זה לא בגלל מחסור ברגעים עסיסיים בסופ"ש המדובר, אלא שזה פשוט לא המוקד; לא של הסדנה, ולא של השיתוף הזה (ובכל זאת, גם סבתא שלי קוראת את הבלוג).
טנטרה היא מהות רוחנית עתיקה שאני לא מתיימרת להציג פה לעומק. לא למדתי אותה ברצינות עדיין, כל מה שאני יודעת נובע מחוויה אישית של כמה ימים, שיעורי בית ;), וקריאה של חומרים באינטרנט.
ובכל זאת אנסה להגיד על זה משהו במילים הכי פשוטות, על סמך מה שחוויתי עד כה.
טנטרה היא ניסיון מתמשך להיות נוכחת ברגע ההווה.
מתוך הנוכחות בתוך עצמי, לחוש גם את האחר.
ומהחיבור הזה בין הנוכחות הפקוחה בתוכי והקשב העדין לאדם נוסף, נוצר דבר מאוד מסוים, דבר שמתקיים במרחב הפרוש שבין לב אחד ללב שני.
אהבה.
כנראה שכך אפשר לקרוא לדבר שנוצר שַם.
והדבר הזה:
חותר להתרחב לצדדים,
מעמיק לחלחל מטה,
נמשך לטפס לרקיע.
צילום: ALEJANDRO PLESCH
כל הפלא הזה, בזכות נוכחות פקוחה.
זה נשמע פשוט, לא?
פשוט לדעת שמה שקורה- קורה.
אבל אוי, כמה שזה מורכב.
הרי רק המפגש עם עצמנו מספק לנו אינספור קולות פנימיים סותרים ומורכבים, הררי ציפיות, אכזבות ופחדים. תלונות ישנות שתמיד איכשהו נמצאות שם, הרגלים עקשניים ודפוסים קבועים.
תוסיפי לזה אדם אחר שאת אמורה לנהל אתו חיים (בית+ילדים+כלכלה+מעגלים חברתיים+אינטימיות זוגית=בקטנה), ותקבלי עוד אלף הסחות דעת, אלף רעשי רקע פנימיים.
אז הטנטרה מלמדת להשקיט ולהחליש את כל הקולות האלה, ובמקומם לכוון למקסימום ווליום את הנוכחות ברגע הזה.
ממש עכשיו לגלות ש:
כף רגל ימין בכלל לא דורכת על הרצפה (פורשת אותה ומחלקת משקל מחדש).
השאיפה האחרונה היתה מאוד מלאה. זה נעים (שוב שואפת).
ההטייה הזו של הראש הצידה כשאני מקשיבה למי שמדבר אלי, זה לא נוח (מיישרת).
צילום: Alice Viner
וככה, עוד ועוד.
אינסוף פרטים קטנטנים שקשורים לנוכחות פיזית, תחושות שקיימות אך ורק בהווה ודורשות התייחסות בהווה.
זה מעמיק וחודר גם למקומות רגשיים:
גוש העצב שמתגבש לי בגרון, רוצה מהר למצוא מישהו לדבר איתו/ משהו לעשות, להסיח את הדעת (עוצרת את עצמי. נשארת במקומי. עצובה. ומתבוננת).
בתוך ריקוד חופשי, תנועה אחת פשוטה מרגישה לי מדויקת, חיונית. אחרי דקה עוברת מחשבה בראש שזה נראה משעמם ואולי צריך לגוון קצת. (ממשיכה עוד מאה פעם. מה שמשנה זו התחושה ולא איך זה נראה מבחוץ).
צילום: Jeen Na
ובמילים אחרות, אוסף רגעים קטנים ומצטברים של חיבור ממשי לעכשיו. ניתוק וניטרול הטייס האוטומטי.
במובן הזה טנטרה מאוד דומה ליוגה, למדיטציה ולכל טכניקה שמכוונת ושואפת לנוכחות ערה.
*
בסדנה עוברים תהליך משמעותי שכולל עירום, ובחינה אישית של היחס למצב הזה.
במהלך 12 שעות בערך עברתי בין לחץ די גדול מהקונספט, כל הדרך עד לאדישות בריאה.
ערומים/ צילום: ספנסר טוניק
בסופו של דבר, זה פשוט הזוי שאנחנו בקושי רואים א.נשים ערומים סביבנו בהקשרים סתמיים, שאינם טעונים מינית. זה הזוי ואפילו חולה.
אין ספק שחברה שיכולה להכיל עירום נורמטיבי ולא נוצץ היא חברה יותר בריאה.
כביום היוולדם/ צילום: ספנסר טוניק
אבל העירום האמיתי (והמאתגר הרבה יותר) הוא בכלל לא פיזי אלא רגשי ו"הווייתי"- העירום, הניקיון ממחשבות ורעיונות ותכניות. היכולת להיות נוכחת ברגע, במה שקורה בגוף ובתודעה בכל שניה מחדש.
עבודה קשה ומפרכת.
זו עבודה שאני מכירה וכבר מושקעת בתוכה כמה שנים טובות, ובסדנה קיבלתי עוד העמקה ועוד כלים ובעיקר עוד תזכורת לעד כמה העבודה הזו שווה את המאמץ, עד כמה היא מתגמלת.
בטנטרה מתייחסים לאנרגיה שכולנו רגילים אולי לקרוא לה "מינית" כאנרגיה הבסיסית של החיים. מנקודת מבט זו, שמחת החיים שאנחנו מרגישות בתוך ריקוד וגם הדרייב הגדול להגשים חזון מקצועי וגם תשוקה זוגית ברגע אינטימי, נובעים שלושתם מאותו מקור בדיוק: חיוניות מפעפעת בשורש הקיום. הנטייה של אנשים לרדד את הגישה הטנטרית לטכניקות של ביצועים מיניים בלבד היא פשוט טעות. זה כמו לראות את קצה הקרחון בלי להפנים שרובו מסתתר, מתרחב ומעמיק מתחת למים.
הסדנה שעברתי נקראת "לגעת בטנטרה" ומנחים אותה סוג'יי ומורן המצוינים.
שניהם מדויקים, רגישים וחדים.
יש עוד ים של חומרים לקרוא על טנטרה ואלה יוכלו לספר עוד מעבר לטיפונת שנתתי פה, מקווה שהפוסט עורר את סקרנותכם. תמליצו בתגובות אם אתן מכירות ספר טוב, שכולנו נשכיל :).
העירום דרך העדשה שלו הוא נטול עוקץ, נטול פאנצ', נטול מוצר. זה כל כך חריג בנוף התרבותי שלנו.
כשעירום לא מתאמץ להיות אטרקטיבי, אז הוא הכי מושך.
