אי היאחזות: אַפְּריגַרַהה

IMG_4136

 

בקיץ הקרוב  אני והמשפחה שלי אמורים לעבור לבית משלנו (סטאגאדיש!!!!!)

בהצהרת כוונות שרק אלוהים יודע אם אצליח לעמוד בה, החלטתי להתחיל להשתדל ולנסות להיפטר מחפצים ללא שימוש.

כל שבוע ארגז, עד למעבר.

אם אצליח, זה יפחית ולו בקצת את כאב הראש של האריזה והפריקה.

 כל שבוע ארגז – אני יודעת שיש לי כל כך הרבה דברים שאני לא משתמשת בהם, ושאולי אחרים ישמחו לקבלם.

 

לפני כמה ימים, בהחלטיות וקור רוח (או ככה לפחות חשבתי), עמדתי נחושה מול מדף ספרי התיאטרון שלי- ספרי עיון ומחזות שלא נגעתי בהם לפחות שבע שנים.

ושאת רובם הגדול כנראה לעולם לא אקרא שוב.

למה לא?

כי אני לא קוראת מחזות יותר, כי אני לא עושה תיאטרון יותר, כי זה בכלל לא מעסיק אותי, ודברים רבים אחרים – כן.

כל הסיבות שבעולם למסירה קלה ונטולת עכבות.

עיצוב במה לאופרה: אריך וונדר

למרות זאת, משהו במסירה הזו בכל זאת מאתגר אותי, בעומק.

TIRAI/ כתיבה עיצוב ובימוי: ג'ולי טיימור

 

אני מחזיקה ביד ספר שקניתי בזמן הלימודים (עיצוב תיאטרון, תואר ראשון, שלוש שנים – היו לי גם זמן וגם סיבות לרכישת ספרים)

ומרגישה כאילו אני עומדת להיפרד מפיסת זהות שלי, חפץ שמגדיר אותי, שמסמל נקודה בזמן, מגלם את מי שהייתי פעם.

מאחורי הקלעים של קרקס סירק דה סוליי. צילום ורוניק ויאל.

 

נו, זה רק ספר, אז למה לא פשוט לשמור אותו?

מתוך ARTWEAR, תלבושות של נורמה מינקוביץ ודינה נאפ

 

הבעיה היא שיש ארבעה מטרים צפופים של ספרים כאלה.

מתוך מלך האריות. עיצוב: ג'ולי טיימור

 יש ביוגה עיקרון שנקרא אי היאחזות (ובסנסקריט, אם תהיתם: אפריגרהה)

הנטייה האנושית שלנו היא להיצמד.

להכל: לחפצים, למקומות, בוודאי לאנשים ולחוויות ולזכרונות.

קשה לנו לוותר, לשחרר, לתת לדברים לעבור הלאה.

קשה לנו לשכוח עוול שעשו לנו או לתת חפצים שקנינו או להיפרד מרעיונות שיש לנו, אפילו כשהם כבר לא משרתים אותנו.

עיקרון האי היאחזות מורה לנו להפסיק להגדיר את עצמנו על ידי מה ש"יש" לנו, על ידי חוויות ש"צברנו" או מי שנמצא בסביבתנו והוא כביכול "שלנו".

הוויתור האולטימטיבי והקשה מכל הוא להפסיק להיאחז בחיים עצמם, להפסיק לפחד מהכליה הידועה מראש.

בין שחרור של ספר לשחרור פחד המוות עוברת דרך ארוכה מאוד, זה נכון.

אבל ברור לי הקשר התת – קרקעי שיש בין השניים.

 

עם ספר אחד ביד, מול ספריה גדושה במאות ספרים מאובקים ומיותמים אני רואה את ההיאחזות שלי.

דברים שרציתי ואז קניתי ואז הטענתי אותם בתחושה שהם חלק חיוני, בלתי נפרד מההגדרה העצמית שלי.

 

האם החפצים שלנו – הם שלנו?

או אולי אנחנו – שלהם?

מי מנהל את מי?

אני מניחה את הספר בסל גדול, למסירה, ועוברת לספר הבא.

היו שלום! ותודה על הדגים

 

השמיים שבתוכה

יום השואה 2015

 

IMG_4141

 

די קשה לי לכתוב על אתי הילסום ועל ספרה החד פעמי, "השמיים שבתוכי".

קשה לי לכתוב עליה בלי להיקלע לניסוחים פומפוזיים כמו "ספר שכל בן ובת אנוש צריכים לקרוא". כי לכתוב עליה בכזה בפאתוס ממש חוטא לדמותה.

היא כתבה יומן בין 1941 ל 1943, תקופה של חושך עמוק.
היא מתה באושוויץ, בת 29.
הטקסט שהותירה אחריה הוא מואר, ומאיר.

היא עצמה דווקא הצליחה לכתוב בצורה חשופה וחפה מכל זיוף, גם כשהיא דיברה על הנושאים הנשגבים ביותר שיש.
אלוהים. אמונה. סבל.
אכזריות שאין לה גבול.
חמלה – שגם לה אין שיעור ומידה.

מקריאה בספרה קיבלתי תשובות לשאלות אנושיות סבוכות. תשובות של אמת עירומה ועיקשת.
כחילונית, הקריאה בספר היתה בשבילי עליית מדרגה בהבנה של מהי אמונה. מהו בעצם אלוהים. התשובה התיישבה לה בדיוק איפה ואיך שהחיים שלי קורים כרגע. ובמקום ליצור התנגדות (מה שבדרך כלל קורה) – נוצר דיוק.

זה לא ספר חובה. זה ספר זכות.

—————–

"אלוהים, אלה זמנים מפחידים. הלילה בפעם הראשונה, לא הצלחתי להירדם; שכבתי בחושך ומול עיני הבוערות עברו תמונות רבות של סבל אנוש. דבר אחד אבטיח לך, אלוהים, רק הבטחה אחת קטנה: (…) אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי, אבל אני לא יכולה להבטיח שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו. זה הדבר היחיד שעוד נוכל להציל, וזה גם הדבר היחיד שחשוב באמת: נוכחותך בתוכנו. ואולי נוכל גם לעזור לאחרים לחפור ולחשוף אותך בליבותיהם המעונים."

איך לשמור את האפקט של שיעור יוגה לאורך זמן?

IMG_4253

אני מוצאת שיש קושי לשמר ו"לאגור" את האפקט של תרגול יוגה. בסוף התרגול נפרש בתוכי מרחב שקט ובהיר. נשאלת השאלה למה זה לא יכול להישאר ככה, לכל היום (לכל החיים…).

לפעמים, מיד אחרי תרגול טוב, שאני חושבת שילווה אותי לאורך שעות, אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על מישהו בכביש לידי. או סתם נשאבת לתוך הנייד, ההודעות, המשימות. התחושה הטובה מתפוגגת מהר מדי. אני מגלה שוב עד כמה היציבות הפנימית שברירית ונתונה להשפעה מבחוץ. 

במשך הזמן מצאתי כמה דברים מאוד פשוטים שעוזרים לי לאצור את ההשפעה המיטיבה של התרגול.

אם גם אתם מחפשים דרכים לעשות זאת – תנסו. ותספרו לי (בתגובות פה למטה) מה עובד לכם הכי טוב:

 IMG_4213

עד כמה שאפשר, אל תתכננו משימות לזמן שמיד אחרי השיעור. תנו לעצמכם לצאת מהתרגול בנחת.

 IMG_4255

בסוף התרגול ולקראת היציאה חזרה לעולם, תשאלו את עצמכם: מה אני לוקחת איתי מהשיעור הזה?

מה אני רוצה לשמר?

ואיפה בגוף אפשר לשמור על זה?

 IMG_4251

דברו מעט. עדיף בכלל לא. להקשיב דווקא כדאי…

IMG_4231

אם וכאשר אתם כבר מדברים: תקשיבו לקול שלכם, שבדרך כלל יהיה עמוק ועשיר יותר אחרי תרגול, ויופק בקלות. תקשיבו לעצמכם מוציאים את המילים, ותנסו למתן/לדחות את הדפוסים הפחות טובים כמו צרידות, דיבור מאומץ או קולני.

 IMG_4184

האטו את הקצב בו אתם הולכים, נוהגים ומתנהלים.

 IMG_3034

אל תסתכלו במסכים מכל סוג. לכמה שיותר זמן. אם תרגלתם בערב, אל תגיעו למסך עד ליום המחרת. גם הנייד יחכה.

IMG_4212

 אל תעשו כמה דברים במקביל. תתמקדו כל רגע בפעולה אחת בלבד. תשהו בה. תיהנו ממנה. גם אם זה לחפוף ראש או להשקות עציץ.

IMG_4165

תאריכו את הזמן שלכם בחוץ.

אז מה מאלה מדבר אליך?

וגם – יש לכם עוד רעיונות? כל כך אשמח אם תשתפו אותי :)