אופניים*
(*אמא, פליז, לטובת השקט הנפשי שלך ושלי, תדלגי על הפוסט הזה)

כרזה של Brent Couchman
פעם ראיתי כרזה מאוד אפקטיבית שתלויה לצד כביש סואן:
מדי פעם, כשהלו"ז ומזג האויר מאפשרים, אני נוסעת לי באופניים מהבית לעבודה. יום שמתחיל ככה, הוא יום מאושר.
רכיבה בשבילי היא פריווילגיה, אחת השוות שיש.
חיפוש קצר ברשת הוכיח לי שאני בהחלט לא חריגה בדעתי זו.
הדרך מהבית לסטודיו זו נסיעה של 12 דקות לשם (ירידה משגעת) ועשרים דקות בדרך חזור. (חתיכת עלייה!)
זו טבעון, כן? ישוב קטן ומנומנם.
או כך לפחות היית מצפה.
אז זהו, שלא.
בכל נסיעה כזו מצפצפים ממכוניות לידי.
צפצופים עצבניים ומעצבנים. נדמה שהנהגים חסרי הסבלנות מחכים עם הרגל דרוכה על הדוושה, רק לעבור כבר את המכשול המרגיז הזה, נו זוזי לי כבר מהכביש, מה את עושה פה בכלל כשיש לך רק שני גלגלים.
מה עובר במוחם כשהם לוחצים על הצופר הרועש שלהם?
נדמה לי שהם מאוד מתרגזים.
כי הפרעתי לשגרת ה 60 קמ"ש.
כי אילצתי אותם להוריד שניה את הרגל מהגז, לחכות למקטע כביש רחב יותר.
בעצם כפיתי עליהם להתחשב במישהי זרה ומוזרה (אני).
בזמן שהם מפייחים את האוויר שלי (ושל עצמם ומשפחותיהם)- אני בסך הכל מדוושת לאיטי, ובלי לזהם.
אז נכון שזה מחייב אותם להאט, אבל בעצם הם אלה שחייבים לי תודה. סליחה אם נשמע מעצבן או יהיר, אבל כן – אני מרגישה שמי שנוסע באוטו חייב תודה ענקית לכל מי שלא.
תחשבו על זה.
ורק כדי להבהיר – ברוב ימות השבוע זו אני שם ליד להגה, כי גם לי יש אוטו וגם אני אוהבת את המהירות והמזגן והדיסקים שלי.
אבל כשרוכבת לידי מישהי, אני אומרת לה בלב – תודה. תודה שאת לא נוהגת בעוד אוטו שמצטרף לפקק בצומת, ושאת לא מפריחה עוד עננת פיח אפורה ליקום.
ואני אף פעם, אף פעם! לא מצפצפת לה. אני מחכה בסבלנות. למרות שגם אני ממהרת לסידורים.
אז…בפעם הבאה שאתם חולפים ליד רוכב אופניים:
סעו לאט, עקפו בנדיבות כדי לנסוך בהם ביטחון, ואם יש בכם אומץ ורצון טוב, נופפו לשלום בחיוך מפרגן.
והכי טוב? סעו בעצמכם באופניים.
בזהירות כמובן.