אופניים

אופניים*

(*אמא, פליז, לטובת השקט הנפשי שלך ושלי, תדלגי על הפוסט הזה)

91ee2b2803166a7ea1eaa100733499ad

כרזה של Brent Couchman

 

פעם ראיתי כרזה מאוד אפקטיבית שתלויה לצד כביש סואן:

 

http://www.lisboncyclechic.com/2011/01/you-are-not-stuck-in-traffic-you-are-traffic

אנחנו תקועים בפקק או יוצרים אותו? / פוסטר של ארגון LISBON CYCLE CHICׂ

 

 מדי פעם, כשהלו"ז ומזג האויר מאפשרים, אני נוסעת לי באופניים מהבית לעבודה. יום שמתחיל ככה, הוא יום מאושר.

רכיבה בשבילי היא פריווילגיה, אחת השוות שיש.

חיפוש קצר ברשת הוכיח לי שאני בהחלט לא חריגה בדעתי זו.

 

הכל טוסיק, לא דלק / את ההדפסים אפשר למצוא ב: ilovebicycling.com, .fuelrunning.com

 

הדרך מהבית לסטודיו זו נסיעה של 12 דקות לשם (ירידה משגעת) ועשרים דקות בדרך חזור. (חתיכת עלייה!)

זו טבעון, כן? ישוב קטן ומנומנם.

או כך לפחות היית מצפה.

אז זהו, שלא.

3e4bf93fba24c21d1c53750fc33e8a99

רכיבה בעלייה / wishflowers.tumblr.com

 

בכל נסיעה כזו מצפצפים ממכוניות לידי.

צפצופים עצבניים ומעצבנים. נדמה שהנהגים חסרי הסבלנות מחכים עם הרגל דרוכה על הדוושה, רק לעבור כבר את המכשול המרגיז הזה, נו זוזי לי כבר מהכביש, מה את עושה פה בכלל כשיש לך רק שני גלגלים.

מה עובר במוחם כשהם לוחצים על הצופר הרועש שלהם?

נדמה לי שהם מאוד מתרגזים.

כי הפרעתי לשגרת ה 60 קמ"ש.

כי אילצתי אותם להוריד שניה את הרגל מהגז, לחכות למקטע כביש רחב יותר.

בעצם כפיתי עליהם להתחשב במישהי זרה ומוזרה (אני).

 בזמן שהם מפייחים את האוויר שלי (ושל עצמם ומשפחותיהם)- אני בסך הכל מדוושת לאיטי, ובלי לזהם.

אז נכון שזה מחייב אותם להאט, אבל בעצם הם אלה שחייבים לי תודה. סליחה אם נשמע מעצבן או יהיר, אבל כן – אני מרגישה שמי שנוסע באוטו חייב תודה ענקית לכל מי שלא.

תחשבו על זה.

collage 2 bike

גם לדובים מגיע! / איש עם כלב: jaydefish.com דוב: We and The Bean תנין: AshleyPercival

 

ורק כדי להבהיר – ברוב ימות השבוע זו אני שם ליד להגה, כי גם לי יש אוטו וגם אני אוהבת את המהירות והמזגן והדיסקים שלי.

אבל כשרוכבת לידי מישהי, אני אומרת לה בלב – תודה. תודה שאת לא נוהגת בעוד אוטו שמצטרף לפקק בצומת, ושאת לא מפריחה עוד עננת פיח אפורה ליקום.

ואני אף פעם, אף פעם! לא מצפצפת לה. אני מחכה בסבלנות. למרות שגם אני ממהרת לסידורים.

אז…בפעם הבאה שאתם חולפים ליד רוכב אופניים:

סעו לאט, עקפו בנדיבות כדי לנסוך בהם ביטחון, ואם יש בכם אומץ ורצון טוב, נופפו לשלום בחיוך מפרגן.

d598dd0a76f4bc4c687c47f4a0a83374

לחייך זה תמיד טוב

 

והכי טוב? סעו בעצמכם באופניים.

בזהירות כמובן.

 

33f7ed654c7d24be0a064c33e59a8e80

איור: Speakerine / Florent Bodart

 

 

 

למה יוג בלוג?

כתיבה ויוגה הולכות טוב ביחד.

יש משהו בתרגול יוגה, ועוד יותר בהוראה, שמחייב אותי כל פעם מחדש לחדד ולדייק את המילים שיוצאות מהפה. לבחור היטב מה לומר, ואיך.

כי המילה הנכונה ברגע הנכון – היא הגשר שמחבר בין חוויה כללית ואולי ועמומה, לתחושה דקה, מסוימת.

המילה הנכונה ברגע הנכון מאפשרת להבין באופן הכי גופני שיש – מה עיקר ומה טפל.

המילה הנכונה ברגע הנכון מוציאה ממישהו, איפה שהוא בחדר, אנחת רווחה.

וזה מזכיר לכולנו לנשום… שוב לנשום.

 

הרבה מהלמידה על איך לדבר בשיעור, למדתי מהמאסטרית לאימפרוביזציה, המורה המופלאה אורלי פורטל.

למדתי אצלה כמה שנים, תקופה שעיצבה את התפיסה שלי לגבי עבודה גופנית באופן עמוק.

בכל שיעור מחדש חוויתי את הדיוק, הרעננות והמקוריות שלה בבחירת המילים.

זה הפעיל אותי. זה לימד אותי. זה חידד לי. זה נחרט בי.

אורלי פורטל. צילום: אלכס אפט

"המילים מגיעות ישירות למערכת העצבים", ככה אורלי אומרת.

אמת לאמיתה.

צילום: אלכס אפט

וחוץ מזה, ממנה גם למדתי לבטא את האות ע' כמו שצריך, עם המון חשק.

אני חושבת עליה כל פעם שיוצאת לי ע' עסיסית כזו.

למשל – להעמיק.

מילה עם ע' באמצע… ממש כיף להגיד את זה.

———————–

 מדי פעם אני מופתעת ממתנה מילולית קטנה, איזשהו צירוף מילים מוזר וחדש, שיוצא לי מהפה בלי תכנון.

עצם האמירה שלו מלמדת אותי משהו.

כמו למשל ההגדרה הפתאומית שחמקה והפתיעה אותי: "פיגומי אוויר".

מבנים ערטילאיים שתומכים את הצלעות מבפנים –

דרך נוספת לתאר שאיפה.

 

נכון שאני זו שאמרתי את זה אבל הרגשתי לגמרי רפויה וחלולה וסְבִילה באותו רגע, זה פשוט יצא ככה.

ואז כולנו נשמנו עם הדימוי הזה מהדהד בחלל.

והקשבנו איך הדימוי מתארגן בתוך הצלעות, עושה את המעשה שרק פיגומי אוויר יכולים לעשות.

ומשהו באיכות הנשימה – השתנה.

 

אלה לא רגעים גדולים. הם קטנים וצנועים. אבל הם מלווים בקול פנימי שאומר לי : "את זה תרשמי. זה שימושי".

תמיד יש איתי מחברת קטנה ובסוף השיעור אני רושמת מהר ובכתב מקושקש, כדי לא לשכוח.

לא זזה בלעדיהן

 מאוחר יותר יגיע הפענוח של הכתב וההיזכרות ברגע ההוא ותחושה של שמחה: מזל שזה כתוב, כי לגמרי שכחתי.

 

אז הבלוג הזה?

 פה זה המגירה המסודרת לרשימות המבולגנות שלי.

 מקווה שיהיה שימושי, גם לי וגם לך.

 

ואיזה כיף לי שבאת :)