בזמן האחרון התחלתי לשבת למדיטציה.
אפשר להגיד שזה חדש לי לגמרי, זה צעד ראשון וזעיר שאני מקווה שיהיה לו המשך.
הייתי שמחה לספר שהתחלתי כדי לפתח את עצמי מבחינה רוחנית או כדי לטפח את ה-WELL BEING שלי.
אבל לא.
התחלתי מאותן סיבות שבגללן אנשים אחרים לוקחים משכך כאבים; בגלל שכאב לי.
הכאב היה רגשי ושתלטני.
הוא נבע מעניינים אובייקטיביים ואז, כדרכו של כאב, הסתעף לעוד אלף נימים של כאבים עתיקים יותר. ערוצים פתוחים שקיבלו לתוכם, בהיענות מפתיעה, תדלוק מחודש.
בקצרה: אכלתי סרטים.
בימים האלה מצאתי את עצמי עושה את כל הפעולות שנקראות "שגרה" מתוך תחושה של אובססיה רדופה. דברים כמו קיפול כביסה או בישול או בדיקת הודעות בנייד או נהיגה. בימים האלה, לא היו בי לא שקט ולא חדוות עשייה. האצבעות והמבט ריצדו כל הזמן לכל כיוון, במין צמא תמידי להסחת הדעת.
הבנתי שאם אני לא רוצה להשתגע, אני מוכרחה לעצור ולבדוק מה קורה שם בפנים. לפרק את החלקים הסבוכים ולהניח אותם זה לצד זה ולהביט ולהפריד ולמיין.
מה זה מה, מי זה מי, מה שייך לאיפה.
מה שעשיתי היה לקחת את הטיימר שלי, לכוון לעשר דקות, ולהתיישב באמצע חדר מאוד מבולגן.
מסתבר שכשעוצמים עיניים לא רואים את האבק וערימות הכביסה שעוד מחכה להתקפל.
כשישבתי בשקט שכפיתי על עצמי, גיליתי שהסרעפת הנוקשה והנשימה השטחית והריצוד הפנימי המעיק הזה, מגיעים ממקור אחד: חרדה. זה התברר מיד.
הפעולות המהירות והעצבניות שלי היו פשוט בריחה. בריחה מעצמי. בריחה מרגשות שהכי לא בא לי להרגיש באותו רגע. הייתי מבוהלת מהמציאות שלהם בתוכי, מעצם קיומם, והסחות הדעת ופעולות השגרה היו ניסיון סיזיפי להימנע מלהרגיש.
כמובן שזה לא אפשרי.
וככה, בגלל מה שלא אפשרי להימנע ממנו, ומכאיב מאוד לשהות בתוכו, נוצרה חרדה.
בעשר הדקות האלה עד הצפצוף של הטיימר הייתי בהרבה מקומות. לפחות חלק מהזמן המשכתי לברוח, זה הרי מה שהתודעה האנושית מצטיינת בו, ושלי לא יוצאת מן הכלל.
אבל גם, בין השאר, לרגעים קטנים וחשובים, פגשתי אותי.
פגשתי את מכסה הסרעפת הקפוצה, הרמתי אותו, ומתחתיו חזיתי בהר געש מבעבע של כאב ועצב וחוסר אונים ובלבול. כל אותם דברים שברחתי מהם.
עברו עשר דקות, הביפ של הטיימר הקים אותי, והלאה, לעוד משימות.
אבל איכשהו, קרה סוג של קסם. פתאום אני עושה אותן מתוך שקט יציב.
למחרת שוב. עשר דקות.
למחרת שוב.
מתישהו הארכתי לאחת עשרה.
ואז לשתים עשרה.
ואז לשלוש עשרה.
וזה מה שיש, כרגע.
עוד אין לי לוח זמנים קבוע. אמרתי כבר, מבחינתי זו תרופה בהולה, (עדיין) לא אורח חיים.
כשכואב מדי- לוקחת.
כשמרגישה שאני נרדפת מבפנים ובורחת החוצה מעצמי, כשאני מזהה את זה (וזה לוקח שעות לפעמים) אני מעיזה: מתיישבת בחדר לבד, שמה טיימר, מתעלמת מהכביסה (איך תמיד יש כביסה?!) ועוצמת עיניים.
יושבת זקוף פחות או יותר, נושמת, מנסה לרכך את הסרעפת, במידה כזו או אחרת של הצלחה.
כל פעם כשאני קמה אני מופתעת לגלות שהקסם קרה: שכבת החרדה נמסה.
העצב, הבלבול, הגעגוע, הכאב – כל החברים העקשנים האלה עוד באותו המקום, נעוצים חזק בלב.
אבל המכסה של הר הגעש הוסר.
עכשיו אני רואה אותי כפי שאני כרגע. נפגשנו בפנים. בכנות.
כבר אין צורך, או רצון, לברוח.
וזה עדיף.
———-
ועדת תרבות: מתנות
שיר של אביתר בנאי, שהוא אחד המוכשרים.
יש בשיר סיפור שלם שאפשר להבין בין השורות. אני אהבתי בעיקר את איך שהוא מדבר על פחד:
סולם זהב בקצה של בור
הגוף יש לו סוף
הנשמה אין לה סוף, אין לה סוף
תן לשינוי לצמוח
אל תפחד מהפחד
ופחד הוא רגע
זה רגע
לפני
בין לילה ליום
הפחד הוא שער…
———
והמלצה לסיום:
אם אתם בטבעון או סביבתה, רוצים לשבת למדיטציה ומחפשים הנחיה ומסגרת, אני ממליצה לכם להגיע לניסים לוי.
הוא מנחה מעולה, מדוייק ומכיל.
מקסים, אנסה כבר היום.
ספרי לי אם קרו לך קסמים זעירים
את מאוד חכמה טליה, להתמודד ככה עם הרגשות (והכביסה…). מקסים!
ליבי, תודה!
מקסים. את כותבת נפלא. נראה לי שאני מכיר את הסיטואציות האלה היטב. כשהעומס והחרדות משתלטים עליך. לא ניסיתי מדיטציה אבל נשמע רעיון גאוני. האנטיטזה של הרעש שיש בראש ובגוף. אני מוצא שגם העשיה יש בה משהו מרפא ואפילו מדיטטיבי. אם אתה מצליח לעשות ממקום שקט שלא מנסה להתנפל ולתקן את הכל בבת אחת. a bite at a time. לאט לאט. הכל בסוף יהיה בסדר .. לילה טוב.
תודה עופרי.
a bite at a time, בהחלט. משתדלת…
טליה , זה מקסים . כתבת בכל כך הרבה רגישות והצלחת להעביר את התחושה ומה שעבר עלייך דרך בחירת המילים . ריגשת אותי מאד . מאמצת .
מאמצת אותך לליבי נואית 3>
הי טליה….
תודה על הכתיבה הכנה….. מזדהה מאוד עם התחושות וגם עם מה שהמדיטציה יכולה לאפשר בתוך הסערה. יופי של כלי אימצת לך
ואני חושבת, בהתייחס למה שכתבת בתחילת הפוסט, שאין דבר יותר "רוחני" מאשר להיות ברגע הזה, עם כל מה שיש בו. שם (כאן) מתגלה האהבה, שם (כאן)שוכנת הבודהיצ'יטה. בין ערימות הכביסה שעל הלב. שבת שלום 
הדס תודה על התגובה.
ערימות הכביסה שעל הלב… כן. בהחלט.
תמיד יש כביסה ש"מחכה להתקפל"!
ו(אצלי) תמיד יש חרדות שמחכות להכרה, ליטוף, פירוק וכיווץ.
בעיקר מוצאים חן בעייני שלושה דברים בהצעה שלך:
* הזמן הקצוב, האפשרי לביצוע.
* הישיבה באמצע הבלאגן ולא "כשיהיה מסודר/רגוע/בהיר" כי תמיד יש כביסה וגו'
* בלי יותר מדי תיאוריה. פשוט לעשות. אם זה יתפוס תבוא מעליה ההעמקה.
מ א מ צ ת
תודה מותק על הכתיבה הכנה והמקסימה שלך.
תודה לך בעצמך על הקריאה המעמיקה והיסודית.
נשמע שזה כמעט עושה לך חשק… (?!)
אם תנסי אל תשכחי לספר לי.
מקסים ומעורר השראה בפשטותו ונגישותו. באמת כתבת בצורה שמעוררת רצון לנסות, ומחשבה שזה אפשרי. ומחשבה שזה יכול לעבוד פתאום, באמת קסם זעיר. המסע שאת עוברת בין פוסטי הבלוג ובחיים, אל עבר נוכחות אמיתית עם עצמך ברגע זה – מרתק.
לא סתם ספרו של ג'ק קורנפילד על שילוב החיים הרוחניים בחיי היומיום נקרא "אחרי האקסטזה – כביסה" (After the Ecstasy, The Laundry). אף כי התרגום העברי השמיט משום מה משם הספר את המלה החשובה ביותר ("כביסה", כמובן).
מעניין, לא הכרתי את הספר.
תודה על זה נעמה!
ושנה טובה