סלפי יוגה

השבוע העברתי סדנה שעבורה הייתי צריכה לצלם את עצמי עושה יוגה.

משתתפי הסדנה מגיעים אליה כדי לקבל כלים לתרגול עצמאי, לבד בבית. בסדנה אנחנו לומדים לעומק רצף תנוחות יוגה שאותו אפשר לתרגל במשך 20-25 דקות כל בוקר (או מתי שאפשר). המשתתפים מקבלים ציוד יוגה ובעצם את כל מה שצריך כדי שהחלום לתרגל בקביעות בבית – באמת יתגשם.

sadna babait #1

סדנה לביסוס תרגול עצמאי בבית

 

אחד הדברים שתמיד תסכלו אותי בתור מתרגלת מתחילה, היה לפענח את שמות התנוחות בסנסקריט. זה לקח לי המון זמן ומאמץ, והקושי הזה הצטרף לשורת המחסומים/תירוצים ברשימת "למה לא תרגלתי היום".

גם עיון בספר הקלאסי  אור על היוגה – לא עזר לי, כי יש שם צילומים שחור – לבן, קטנים ובאיכות בינונית. (טוב, הם צולמו בשנות ה 60 של המאה הקודמת…. )

IMG_4458

"התנך". אור על היוגה/ ב.ק.ס איינגאר

 

על סמך תסכולי העבר שלי, החלטתי שחשוב לי לתת למשתתפי הסדנה קובץ מסודר עם תמונות גדולות וצבעוניות שיזכירו להם מה זה למען השם טריקונאסאנה ומה בעצם ההבדל בינה לבין פריווריטה טריקונאסאנה.

אז החלטתי לצלם את עצמי מתרגלת את כל תנוחות היוגה של הסדנה.

הזמנתי חברה שתצלם (תודה ענתי!)

איפסנתי את הילדים אצל סבתא (תודה סבתא!)

פיניתי מיליון וחצי שטויות מהסלון ("תודה" ילדים)

פרשתי מזרון ותרגלתי מול הקליקים של המצלמה.

ואז…

ואז העליתי את התמונות למחשב.

וזה היה, איך לומר, לא פשוט.

כשהסתכלתי בתמונות ראיתי כל מיני אי דיוקים ומגבלות שבתיאוריה ידעתי עליהם, אבל לראות אותם ממש מול העיניים זו חוויה הרבה יותר מוחשית (ומעצבנת!).

אני מבינה שעבור האדם הממוצע מה שאני אומרת עלול להישמע כמו קטנוניות מוגזמת או כמו ניסיון לסחוט מחמאות.

זה לא.

עבורי זו התמודדות מקצועית, ארוכה ומפרכת ביני לבין השלד שלי.

כמו בכל תחום כך גם ביוגה, עם ההתקדמות אנחנו רק מבינות כמה דרך יש עוד לפנינו.

 

אז מה עיצבן אותי?

בגדול אפשר לסכם את הנושא ב"בית חזה סגור".

פתיחת בית החזה והרמה שלו היא הדבר המרכזי שאני עובדת עליו בשנים האחרונות. הדבר שכל המורים שלי מדברים איתי עליו וגם הסיבה המרכזית שבגללה נכשלתי במבחן האחרון שניגשתי אליו (כתבתי על זה פה ופה) .

PicMonkey Collage

אסאנות שעוזרות לפתוח ולהפעיל את הגב העליון ובית החזה. צילום: ענת לשם

מה יש להגיד על בית החזה?

זה אזור כל כך טעון.

צומת מרכזית שכוללת חלק גדול מאברי הנשימה שלנו, את הלב שלנו, אחד המקומות הכי פגיעים בגוף. אוגר בתוכו טווח התרחשויות וזיכרונות שנעים בין התבגרות מינית, דרך הכלה והורות והנקה, ועד לזמינות רגשית לאהובינו ולעצמינו.

ובקיצור:

יש לך את זה ביותר מורכב?

—–

ובכל זאת, על אף הקושי:

שימוש בצילום עצמי זה כלי עבודה חזק.

להיווכח איפה התרגול שלי נמצא בהווה  – זה דבר חשוב.

אני מתבוננת, מעכלת את המידע, שחלקו לא היה לי ידוע בעצם. לא ככה.

נושמת עמוק, מספיגה את הריאות בחמצן….

אוצרת את הנשימה, מרגישה את ההתרחבות הנעימה…

ואז משחררת, ונושפת.

 

למרות שזה רחוק מאוד ממושלם, החלטתי להשתמש בתמונות.

בעתיד התרגול שלי יהיה טוב ומדויק יותר (אני מקווה)

אם כי בכל עתיד שאליו אגיע, יהיו גם פגמים ומגבלות ואי-דיוקים.

בהווה אני יכולה רק להשתמש במה שיש.

כי מה שיש – זה מה שיש.

:)

 

גם אתם מתרגלים יוגה?

אני ממליצה לכם להצטלם בתרגול אחת לשנה.

בקשו ממישהו שיתעד אתכם מבצעים כמה אסאנות בסיסיות שהן חלק מרכזי בשגרה שלכם.

שמרו את התמונות וחזרו אליהן להשוואה לאורך זמן. בטוח תגלו כל מיני דברים מעניינים.

(אגב, זו עצה שקיבלתי מהמורה המעולה שלי, איל שפרוני)

 

תאריכים לסדנאות הבאות אפשר למצוא כאן 

14 thoughts on “סלפי יוגה

  1. מכירה את התחושה (המעצבנת!!!) מאיזורי הפעולה שלי: זה קורה כמעט תמיד כשאני רואה עבודות שלי זמן מה אחרי שיצרתי/פרסמתי אותן.
    מיליון פיספוסים ואי דיוקים קופצים לי לעין. רוב הפעמים איש לא מודע להם מלבדי.
    אז מה. זה עדיין מעצבן נורא.
    וחוץ מזה הצילומים והדוגמנית מקסימים. אין לי מושג על איזה בית חזה סגור את מדברת…

    • כיף למצוא הזדהות בתחום כה שונה.
      וידעתי שלא כל אחד יראה על מה אני מדברת אבל מה לעשות – אני יודעת. זה שם.

  2. הנה, אנחנו כאן. אז קודם כל – מה שאורית אמרה עובד גם בכתיבה; או-הו כמה שטעות זערורית, נעלמת, יכולה להוציא מאיזון, שלא לדבר על ניסוח שלא עובר חלק באוזן – ובעיקר אם נתקלת בו שנה, שנתיים או עשור אחרי שכתבת אותו. ולצד התיסכול יש גם גאווה גדולה, בזכות הידיעה שהיום היית כותבת מלוטש יותר, מדויק. וחוצמזה, כל כך כיף לקרוא אותך, שממש או-טו-טו, אין לי בכלל ספק, אני מתחילה.

  3. אני אמנם לא מתרגלת יוגה, אבל אני נהנית לקרוא אותך.
    אגב, צומת זה זכר:)

  4. רחוק ממושלם? טליה, זה עניין של זוית ראיה. מהכיוון שלי את הכי קרובה למושלם שאני יכולה לדמיין. ורחוק מאד מהמצב שלי…. אבל כן, אני יכולה להבין את התגובה הבקורתית שלך לנוכח הצילומים והתחושה הסובייקטיבית שעדיין לא פתחת את בית החזה כמו שהיית רוצה. הצעת להצטלם אחת לשנה – אני מוסיפה כאן: ולראות איך השתפרתי מאז שנה שעברה.

  5. גם אני מכירה את התחושה מתחום הקרמיקה – עבודה שהייתי כל כך גאה בה כשרק יצאה מהתנור יכולה להראות לי מיושנת, לא מדויקת, לא מפונשת מספיק, כעבור שנה – שנתיים ולפעמים כבר בתנור הבא. ובקשר לצילום – הוא מפקס ומדייק מאד, כמו מראה, אבל יש בעיניי חשיבות גדולה יותר ל"עיניים הפנימיות". אלה שמרגישות וחוות מבפנים את התחושה, את הנשימה, את הקבלה וההתמסרות, או את העדרן. ולכן כשאני רואה עבודה שלי שבדיעבד נראית לי לא מקצועית מספיק, אני נזכרת באהבה שבה הטענתי אותה ובמחשבה ובריכוז שהולידו אותה – ונרגעת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>