משוגעת על תיאטרון / או: איך בכלל הפכתי להיות מורה ליוגה

אם הייתם מכירים אותי בכל נקודת זמן בין גיל 15 ל 28 הייתם פוגשים מישהי שכל מה שמעניין אותה זה תיאטרון.

בהתחלה משחק, ואז עיצוב ובדרך גם קצת הפקה ובימוי, וכל אלה בתשוקה אדירה, בתנופה ובהתמסרות טוטאלית. הזהות שלי היתה שזורה בבמת התאטרון והקדשתי למקצוע הזה יותר מעשור.

השנים האלו כללו גם שלוש שנות לימודי עיצוב בלונדון ההו- כה מהממת, ואחריהן חמש שנים של עיסוק אינטנסיבי בעיצוב במגוון מסגרות ותאטראות בארץ.

london by david marcu

לונדון, את עדיין מחכה? צילום: DAVID MARCU

 

חייה של מעצבת תיאטרון ישראלית כוללים עבודה על מינימום שלושה פרוייקטים במקביל, רשימות אינסופיות, ציד מתמיד אחר אביזרים, רהיטים ובגדים זולים (אבל שייראו מעולה על הבמה בבקשה).

 

Ryan collage

אויש אני חייבת בדיוק כזה להפקה שלי. אפשר?! (צילומים: RYAN MCGUIRE)

 

חייה של מעצבת תיאטרון כוללים סינג'ור מתמיד של חברים, משפחה וכל מי שרק מוכן: החמודים האלה "מתנדבים" לצבוע, לסחוב, לשנע, להקים, להצטלם ולתרום איכשהו לכל הפקה דלת- תקציב ועתירת- חזון.

חייה של מעצבת תיאטרון כוללים מעט שינה, הרבה לחץ נפשי ותחושה מתמדת של מלחמה נגד הדד- ליין. "ההפקה עולה!" – צמד מילים שמעורר חרדה ממשית.

ההפקה עולה עוד חודש/שבוע/שעתיים, לא משנה מתי – תמיד יש אלף משימות שלא בוצעו ושיפורים שלא קרו.

להיות מנתח מוח זה נופש בהוואי לעומת מעצבת לחוצה לקראת הפקה שעולה.

תאמינו לי.

מה עוד?

חייה של מעצבת תיאטרון כוללים הרבה ארוחות שנאכלות בהליכה, תוך כדי שיחות טלפון, תיאומים וסידורים אחרים.

שגרת יומה מחייבת אותה להכיר בשם פרטי כל מוכר ומוכרת ברחוב נחלת בנימין, לדעת בדיוק איפה יש לייקרות מצוינות בזול ואיפה עושים מבצע על צעיפי נוצות, לאן הגיעו תחתוני תחרה מאיטליה ואיפה בדרום העיר אפשר להשיג כפתורי וינטג' (ליד המיץ רימונים). 

 

נחלת בנימין

מעצבת, תכירי את הבית השני שלך

 

מצד שני, החיים כמעצבת בתיאטרון מאוד דינמיים, מרתקים, מלאי אסתטיקה ומזמנים מפגשים עם אנשים מדהימים.

 בתיאטרון אין כסף, כמעט בכלל. בטח שלא בפרינג' ובהפקות קטנות. בגלל זה כל מי שנמצא שם, מוּנע מאהבה עזה לבמה.

בגלל זה כמעט כל מי שעבדתי איתם הם אוצרות אנושיים, פצצות כישרון ואנשי שיחה כיפיים בטירוף.

 

בואו נדבר רגע במספרים:

בהפקה הגדולה ביותר שעבדתי בה, הייתי אסיסטנטית ראשית למעצבת התלבושות.

תקציב התלבושות היה כ 350 אלף שקל (לפני החריגות, והיו).

קיבלתי 6000 שקל לחודש על עבודה של כ 16 שעות ביממה בממוצע, למשך שלושה חודשים.

לא שהיה לי מתי להוציא את הכסף שהרווחתי, כי כל הזמן הייתי בעבודה.

 

יום אחד, כשבועיים לפני "ההפקה עולה!!!" נסעתי לעבודה. הבסיס היה מתפרה קטנה ברחוב פרישמן, מעל לסביח הכי מפורסם באזור.

באופן לא מתוכנן, לא חזרתי הביתה באותו לילה, כי המשכנו לעבוד.

גם לא למחרת.

וגם לא למחרת.

רק תשעה ימים ולילות אחר כך ראיתי את הבית שלי שוב.

תשעה. (9).

איפה ישנתי בזמן הזה?

זהו, שלא ממש ישנתי.

בסביבות שתיים-שלוש בלילה הייתי פורשת דף נייר נקי (יחסית) מתחת לשולחנות התפירה הגדולים ומתמוטטת שם לקצת. אחרי שעה שעתיים העירו אותי כי צריך להמשיך. אני צוחקת כשאני כותבת את זה מרוב תדהמה שזה אשכרה מה שעשיתי.

סיפור אמיתי לחלוטין.

 

by israel sundseth

לילה. טוב? צילום: ISRAEL SUNDSETH

 

עוד קצת התקפי צחוק:

חמש בבוקר, דיזנגוף פינת פרישמן, מכבסה אוטומטית.

אנוכי והאסיסטנטית נ', שהיא אמנית טקסטיל, יושבות מול המכונות שכיבסו עם שחר את הבדים הצבועים שלה. הידיים של נ' כבר חודשיים כתומות וסגולות מחומרי הצביעה. שתינו לא החלפנו בגדים בשלושים השעות האחרונות. אנחנו נוחרות מרוב צחוק, נקרעות, משום סיבה נראית לעין. פשוט מסטוליות מרוב עייפות.

שתי משוגעות על תיאטרון, כמה חתולים, וההומלסים של פסאז' הוד.

 

ryan collage legs

אבל מה מצחיק? (צילומים: RYAN MCGUIRE)

 

כל הסיפור האקזוטי הזה כדי לתת רקע לשינוי שבא.

שינוי שהיה חייב לבוא.

 

כי עם כל האהבה האדירה שלי לתחום, אחרי חמש שנים כאלה נגמרו לי הבטריות. עד הסוף. החומר הנקרא "אנרגיה" פשוט התכלה ונשאב החוצה.

מה הפלא?

 

ידעתי שאני לא רוצה להיות מחוברת לתל אביב בחבל טבור. רוצה הביתה – צפונה. לירוק.

ידעתי שמתישהו ארצה ילדים.

איך משלבים את המקצוע המוטרף הזה עם משפחה וחיים שלווים?!

אין מצב.

 

רצה הגורל וכשנה אחרי החתונה שלי ושל הנגר, נסענו לירח דבש בהודו.

נרשמתי מראש לסדנת יוגה אינטנסיבית ברישיקש, אצל המורה הנודעת אושה דווי.

ידעתי בערך מה זה יוגה, כי כסטודנטית, נהגתי ללכת לחוג שבועי. היכרות שטחית יחסית עם הפן הפיזי של התרגול. זכרתי את זה כמשהו חיובי ומחזק, אבל לא התכוננתי לעומק השינוי שהמפגש הזה התניע.

לקח לי בדיוק יומיים כדי להבין שזהו. מצאתי.

 במפגש המחודש נשאבתי מיידית לתוך הפלא הזה, האינסופיות החכמה, המזינה של היוגה.

schika

צילום: SCHIKA

 

גיליתי דרך שבה טוטאליות והתמסרות משיבות אנרגיה לגוף ולנשמה, ולא מכלות את הכוחות.

 מצאתי דרך שבה שינה טובה ואוכל בריא (שנאכל בישיבה!) הם אבני יסוד להתקדמות, ולא פריווילגיות.

**********

 אני עדיין אוהבת תיאטרון, אבל כבר לא משוגעת. 

מעדיפה שפיות.

וכבר שנים שלא אכלתי סביח…

 

צילום: Iswanto Arif

 

23 thoughts on “משוגעת על תיאטרון / או: איך בכלל הפכתי להיות מורה ליוגה

  1. טליה פוסט מרתק. מאד התחברתי. אחרי בצלאל היה ברור לי לגמרי שאני מעדיפה שפיות, שקט ומשפחה אהובה על פני כל השאר.
    אבל למה לוותר על סביח???

    • טליה מדהימה שכמוך, עכשיו זה בדיוק מסתדר לי עם מה שהרגשתי כשרקדנו יחד זו החוויה , את כולך השראה ואומנית בנשמה , אסטיקה בכל תנועה , נשימה מחשבה שלך השילוב הזה של חיים שפויים ואומנות מושלם, מתישהו שיגיעו לאיזון אבל לעולם אח תפסיקי בבקשה לקשט את העולם באומנות העדינה איכותית מיוחדת שלך זה תענוג לראות ולקרוא אותך

  2. טליה יקירה, הכתיבה שלך מקסימה , שנונה , מלאת רגש וסוחפת … מקסים . הגעתי לסוף ושאלתי : ״ מה… כל כך מהר נגמר ? ״ . השארת לי טעם גדול לעוד ….

  3. שמחה שנעתי במקביל אליך בתקופות האלו
    (אם כי ממרחקים גדולים), וזכיתי לראות את השינוי
    שמחה שמצאת את היוגה שלנו (מרשה לעצמי לנכס אף על פי שלא תרגלתי שנים…)
    אם כי טליה של לונדון תמיד תהיה צרובה אצלי כאישה הכה מדליקה הזו שהייתי רוצה להיות

  4. איפה שהוא מרגיש ונדמה לי שאת הרבה יותר זמן בענייני השפיות ואכילה בישיבה.
    תענוג לקרוא ולגלות עוד עלייך ועל הדרך שעשית עד שמצאת את ה- דבר.

  5. קוראת אצלך את תהליכי ההבשלה שלי שעברתי במשך שנים.. קריאה כה אינטימית של כתיבה שכאילו מכירה אותי מפעם ומבפנים..

  6. מרתקת שאת! כל כך שמחה שנכנסתי…
    ומזדהה המון..
    בכיתה יב' ביימתי את ההפקה הכיתתית לבגרות בתיאטרון, והעולם לכמה חודשים עצר מלכת.
    זה היה מופלא ומרגש לשקוע ביצירה, אבל נבהלתי מעצמי. הרגשתי שזה נורא אנוכי להתנהג ככה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני לא רואה איך יש מקום "בחיים האמיתיים" לטוטאליות כזאת והסכמתי ביני לביני שזאת הפעם הראשונה והאחרונה.. ואז הלכתי לקיצוניות השניה למקום הכי רחוק האפשרי מהאמנות.. אבל לשמחתי הרבה החיים הובילו אותי אחרי סיבוב מטורף בחזרה לתוך היצירה, וקצת יותר מעשור אחרי סיום יב' שוב ביימתי הצגה(:
    טליה בדרך חיים שבחרת את נוגעת בצורה מופלאה בלבבות של כל מי שמסביבך, ומשפיעה המון אור והשראה. בחרת טוב..

להגיב על נואית לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>