אני מתרגשת לפצוח בסדרת פוסטים של ראיונות עם מורות ומורים ליוגה.

זה רעיון שישב לי על מדף במחסנים אחוריים במוח מזה תקופה, והנה הוא יוצר לאור!

בתהליך הכתיבה גיליתי שלראיין זה דבר אחד, ולהוציא מההטקסט המוקלט משהו קריא וזורם זה דבר אחר. נהניתי מהאתגר, ואני מקווה שתהנו לקרוא.

***

אין מתאימה יותר מאשר האשה הזו לפתוח את הסדרה: 

היא מנהלת התוכן של פסטיבל ישראל ליוגה מאז הקמתו לפני שנתיים,

היא מנהלת בנועם את קהילת הפייסבוק של מורות ומורים ליוגה בישראל,

היא כותבת חרוצה ומוכשרת שמנגישה רעיונות יוגיים לקהל הרחב,

היא היתה בעלת המרכז השוקק "צ'אנדרה יוגה" בתל אביב במשך עשור,

אני הו-כה שמחה להכיר לכם את תמר עדי, האשה והרגליים

 

את תמר הכרתי משיעורי איינגאר אצל איל שפרוני, שם בהיתי בעניין בביצוע האלגנטי שלה של אסאנות, ובלא פחות עניין – באוסף הטייטסים הצבעוניים שלה. אחר כך גיליתי שהיא גם כותבת מוכשרת ועקבתי אחרי שפע המאמרים והפוסטים שלה. תמר מצליחה לכתוב בצורה משעשעת ומעניינת אפילו על תקרית איזוטרית כמו תיקון מדפסת שהתקלקלה ולחבר אירועים שגרתיים לערכים יוגיים.

בפוסט נוסף שקיבל הד רחב, תמר העזה לדבר על רגשות אלימים שמתעוררים בה כלפי ילדיה. הניחוש שלי הוא שכל הורה שקורא אותו מוצא את עצמו שם, במילים החותכות והכנות כל כך.

לא משנה על מה היא כותבת – היא תמיד חותרת להתבוננות כנה ובהירה פנימה, והרחבת ההיכרות עם דפוסי חשיבה, רגש ופעולה.

אז הנה אנחנו, יושבות על השטיח, בבוקר יום ראשון סתווי בסלון השמשי שלה.

 

איך בעצם הגעת  ליוגה?

התחלתי לעשות יוגה לראשונה בגיל 26, עם מורה בשם רוקסן. נגנבתי. לא ישנתי בלילה אחרי זה, כאילו פגשתי איזה בחור… (צוחקת).

נדהמתי מזה שאפשר להזיז את הגוף בלי לסבול. לפני זה הייתי שוחה וסובלת. עושה ספינינג וסובלת, רצה- סובלת.

מאותו יום לא הפסקתי.

תוך שנה הלכתי לקורס מורים של שמעון בן אבי בשיטת אשטנגה. מהר מאוד גם לימדתי. זה היה כל החבילה, בבת אחת.

מהר מדי כנראה, כי אחרי שנה נפצעתי בצורה רצינית. הפציעה היתה וואחד תפנית. הייתי בכסא גלגלים עם שלוש פריצות דיסק.

זה בטח שינה את הכל.

ברור. לא יכולתי ללכת, לתרגל, ובטח שלא ללמד. נכנסתי למשבר, הכל התנפץ לי.

אחרי הפריצות דיסק התחלתי איינגר שיקומי ורגיל, עברתי איבחון אצל ד"ר גיל זולברג והוא שינה לי את התרגול ממש.

אז אחרי שנה שבה לימדתי אשטנגה עם המון אש והתלהבות, פתאום היו לי סימני שאלה.

מה שאלת?

אם זה נכון לי, אם זה נכון לתלמידים. בדיעבד אני יודעת שתירגלתי לא מאוזן.

עשיתי חושבים אם אשטנגה זה באמת מתאים לי כי אני בעצמי טיפוס של אש, ויש שם הרבה אש… אז לקחתי צעד אחורה.

זו היתה תפנית טובה כי נפתחתי לדברים חדשים, כחלק מהשיקום גיליתי את שיטת איינגאר, ובעיקר עשיתי הרבה מדיטציה, פראניאמה וקריאה.

תכלס, זו היתה מתנה שקיבלתי ממש בתחילת הדרך.

צומת משמעותי

הצומת הבא היה הקנייה של מרכז צ'אנדרה יוגה. קניתי אותו כמרכז לא מאוד פעיל, עם עוד שותפה שבהמשך נפרדו דרכינו. במשך שמונה שנים הייתי גם הבעלים, גם המנהלת ומורה שם.

מה ייחד את צ'אנדרה יוגה לדעתך?

זה היה מרכז מגוון, בסוף דרכי לימדו בו 15 מורים, עם מאות מנויים בחודש. היו שם מסורות של מעגלי שירה, סדנאות שבת. משש בבוקר עד הלילה היתה שם פעילות, כל יום כל היום. זה היה כיף וגם המון עבודה קשה. 

את מתגעגעת לאינטנסיביות של התקופה הזו?

תמר (צוחקת): לא לא לא לא לא!

זיהיתי שאם אני ממשיכה ככה זה ייגמר לא טוב. לקח לי שנה וחצי למצוא בנחת למי למכור, מישהי מקסימה. אני מאוד שמחה שידעתי מראש את היכולות שלי ולא משכתי עד הקצה.

אני זוכרת שבראשון בינואר 2014, היום שבו התקיימה המכירה, הסתיימה הפגישה, עליתי לרכבת, וכל הדרך מתל אביב הביתה בכיתי.

על מה בכית?

בכיתי מהקלה, ישנו סיפוק אדיר בניהול מקום כזה שמח ומיוחד אבל לי אישית היה קשה גם להיות בעלת המקום גם לנהל וגם ללמד. הרגשתי שזה בא על חשבון היוגה שלי ואמרתי "עד כאן"…

(תמר מחייכת) בימים הראשונים אחרי המכירה, הייתי מתיישבת ליד המחשב, נכנסת לג'ימייל ועושה ריפרש, וכלום! אין מיילים. זה היה שוק.

וזה פינה אותך לדברים חדשים.

כן, להריון, קודם כל. ומאז אני בבית. סול הקטן שלי בן 2.5 ואמור בת 8. גיליתי שאת אותה הכנסה שהיתה לי בתל אביב, אני עושה כאן בשקט של הבית.

 

מה אני שווה

אז עד כמה את מתוכננת קדימה, וכמה דברים זורמים וקורים?

בשנה האחרונה חשבתי לפתוח קורס מורים. זה מין חלום, כותרת. אולי אפילו לא באמת משהו מבפנים. הרי התחלתי נורא מוקדם, היה לי עסק המון שנים, וזה כאילו הדבר הבא שעושים.

אני צוחקת שלכל החברות שלי יש "קליניקה ל…". כל חברה שלי שהיא מורה ליוגה, אחת במקביל גם מטפלת במיניות ושנייה גם מטפלת בתזונה, לכל אחת יש עוד משהו שמשלים. תמיד חשבתי שגם אני יום אחד אגיד "אני הולכת לקליניקה". ואני אוטוטו בת 40, וזה לא קרה. אז לפעמים יש תחושה של החמצה, מה אני שווה, כל מיני השוואות כאלה.

מהרבה למעט

איך את מסבירה את זה?

התחלתי מוקדם ובגדול. ועם השנים זה הולך ונהיה יותר אינטימי וביתי.

התהליך הוא הפוך מההמקובל – מהרבה למעט. 

פתאום אני מגלה שיותר מעניין אותי להיות אמא. אני רוצה לקחת לעצמי עוד כמה שנים לזה. הקורס מורים יחכה.

 

תמר אמנם מדגישה את האינטימיות, הלאט והמעט, אבל כבר שנתיים שהיא מנהלת אירוע קיץ אינטנסיבי שהפקתו דורשת הרבה יציאה החוצה, ומפגשים עם עשרות מורים: ניהול תוכן של פסטיבל ישראל ליוגה.

מה זה אומר בעצם, להיות מנהלת תוכן?

זה ג'וב כיף לאללה! בתור מנהלת תוכן אני מנסה להביא תכנים שאותי אישית מעניינים, מבחינת מנהלי הפסטיבל יש לי יד חופשית בבחירה.

תכלס מה שקורה באולמות הוא ברמה של כנס. השנה היו 88 מורים, ו-150 שיעורים. מורים מכל הקצוות ומכל הזרמים, אני לא נישתית וחשוב לי להביא מגוון.

בחוץ, במדשאות, יש אווירת פסטיבל של מוזיקה והופעות.  

מה הכי מאתגר בעבודה על הפסטיבל?

הניהול של התוכן זו פשוט עבודת שתי וערב מורכבת ומלאת פרטים: תשעים מורים שמנוהלים לי בראש כך שבכל רגע נתון עליי לזכור איפה כל מורה מלמד, מתי הוא מגיע, איך הוא נכנס בשער, מה הוא אוכל ושותה ועוד לוודא שנעים וטוב להם, לח'ברה… יש לי המון עזרה של ההפקה עצמה שמורכבת מצוות נשים מיוחדות שתומכות ודואגות לי וללוח הזמנים, אבל עדיין זה הכל יושב לי בראש…

מעניין לחוות איך בכל יום שאני מתרחקת מהאירוע, ה"דאטה בייס" לאט לאט נעלם והמוח חוזר לדברים אחרים.

ומה הכי כיף?

הכי כיף בפסטיבל האחרון היה לכבות את הטלפון לשעה וחצי, להחליט שיסתדרו בלעדיי ולהיכנס לשיעור של ציפי נגב. לחוות חיבור שלא צפיתי אותו. לפני עשר שנים הייתי בסדנה שלה ויצאתי החוצה באמצע (צוחקת). בזמנו לא התחברתי. והנה עברו עשר שנים ופתאום אני נכנסת ו-יו, זה בדיוק מה שאני צריכה. זה היה לי מרגש לראות איך אני השתניתי. ומיד נרשמתי אליה ללימודים.

היה לי גם מרגש מאוד שאבא של בן זוגי שהוא נכה, היה בעשר סדנאות ויצא עם מלא חוכמה. סימנתי לו בתוכניה לאן להיכנס וכל הסופשבוע הוא עבר מאולם לאולם עם הכסא גלגלים שלו. זה היה הדבר הכי מרגש מבחינתי. ונתן לי דרייב להוסיף בשנה הבא מיינדפולנס, גם למי שלא עושה אסאנות.

מה השיעור הכי משמעותי שאת לוקחת מהחוויה הזו?

להתבונן, להאט. לא להיבהל אם משהו לא עובד. למדתי את זה מאנשי ההפקה שעבדו איתי, אנשי הפסטיבלים. זה מצחיק, אני הרי הייתי היוגית בחבורה ובסוף המפיק (בתמונה) היה זה שאומר לי "תמר, תנשמי". אז בזכותו למדתי לנשום.

להביא את הגוף לרצפה

עוד בהקשר של התבוננות, את מדברת וכותבת המון על הספר "באשר תלכו שם תהיו" ספר שמדבר על האטה ושימת לב, נוכחות.

מה בספר כל כך משמעותי לך?

 הרבה ספרי יוגה מתסכלים אותי. חופשי אני טורקת ספרים ומתעצבנת כי אני לא מבינה כלום. אני צריכה דברים פשוטים.

אז אני מאוד אוהבת את הפרקים הקצרים שלו. יש לי אותו כבר 13 שנה ואני קוראת בו כל הזמן. איפה שאני פותחת אותו זה תמיד רלוונטי.

"להביא את הגוף לרצפה לפחות פעם אחת ביום". זה משפט שלו שמלווה אותי, עוד לפני האסאנות בכלל.

את הפרק על קרמה אני גם אוהבת, הוא מסביר יפה איך ישיבה למדיטציה יכולה לשנות מחשבות, הרגלים ודפוסי פעולה.

ואני חוזרת הרבה לשני הפרקים שלו על מיינדפולנס בגידול ילדים. זה מחלחל.

 

מפרקת רימונים

מה עוד מעורר את השראתך?

בשנים האחרונות מאוד מעניין אותי לקרוא ולחשוב על הורות. לחקור את השדה הזה, כי זה יומיומי, כל הזמן חי, מול העיניים שלי. אלה מערכות היחסים שהכי מראות לי את הג'יפה שלי. זו בשבילי השראה גדולה.

הגישה של שי אור מעסיקה אותי. אני קוראת את "בלי גבולות" עכשיו ולומדת המון על שפה של כוח. לנסות שלא להשתמש בכוח מול הילדים שלנו זו אמנות.

למדתי עכשיו חצי שנה גישה בשם "Simplicity Parenting" שנובעת מאנתרופוסופיה, וגם היא עוסקת בהאטה, מעברים, מינימליזם בגידול ילדים.

זה מתחבר לי טוב ליוגה ולמיינדפולנס.

מה עוד?

חוץ מזה אני אוהבת לעשות דברים בידיים. לרקום, ליצור, להכין שוקולדים.

(צוחקת) זה שאני לא מפרקת לך פה רימונים או מפצחת פקאנים זה מקרי…

תלמידים מצטיינים בטנטרה

תמר מתלהבת: עוד השראה חדשה שאני ובן זוגי גילינו רק לאחרונה, זה עולם הטנטרה. מיניות והאטה ומבט בעיניים, מדיטציה במשהו שאת

עושה על אוטומט כבר.

איך לא חשבנו על זה קודם?

אז כרגע יש לנו דייט קבוע בוקר אחד בשבוע, כשכל העולם רוחש וגועש.

יהיה סקס או לא, זה לא משנה, אבל להחליט שמפנים זמן להיפגש בלי עייפות. לא על השאריות של האנרגיה של כל היום.

(מחייכת) המנחה אומרת שאנחנו התלמידים הכי טובים שלה כי ישר פינינו לזה זמן ביומן.

 

לקראת סיום, מה את מאחלת לעצמך לשנה הקרובה?

תמר משתתקת. מהרהרת שוב בגיל ארבעים שמעסיק אותה כנקודת ציון. בסוף היא עונה כהרגלה, בפשטות נטולת דרמה:

מה שיש, שישתבח ויעמיק.

———————————-

הסיפור של תמר מרתק בניגודים שבו, שהרי מבחוץ היא נתפסת כסיפור הצלחה קלאסי: צעירה אבל מנוסה, בעלת משפחה מקסימה, מעורבת בסצנת היוגה המקומית. אך בצורה מעוררת הערכה, היא כנה בחשיפה של תהליכים פנימיים שמטבעם אינם לינאריים. לא הכל שיאים של הצלחות. לא תמיד הידיעה מה השלב הבא ברורה. וכשיש התבוננות אמיתית פנימה, אנחנו פוגשות בתוכנו כל מיני חלקים, פוטוגניים יותר וגם פחות.
בשיחה הזו התחזקה התחושה שלי שהיא אשה שמתרחקת ממה שראוי להתרחק ממנו, ומתקרבת למה שראוי להתקרב אליו.

תודה תמר, על ההשראה!

——————–

 

צילומים מפסטיבל ישראל ליוגה: אייל לבקוביץ' / צילום עם אוהב שכטר: מיטל סולומון

——————–

 

רוצה לקבל את הפוסט הבא ישר למייל?

ההרשמה בקוביה מימין למעלה והיא לוקחת פחות מחמש שניות