היום הלכתי לבקר בסטודיו שלי. כלומר, בסטודיו שבתהליך בנייה. אם עדיין לא שמעתם על זה ממני, זה רק כי אני משתדלת לחסוך מסביבתי את ההתלהבות הבלתי נגמרת שלי מהתהליך המופלא של יצירת יש מאין, וכמובן, ההתרגשות מהתוצאה שאני (הו! כה!) מצפה לה.
בנייה בכלל זה דבר מדהים. ובניית סטודיו ליוגה? לא יכולתם למצוא צירוף מילים שיגניב אותי יותר בימים אלה.
הסטודיו עומד שם כבר כמה חודשים, בנוי בחלקו, ומתקדם בהדרגה. הצפי לסיום הבנייה שלו הוא עוד שנה לפחות, ולפני זה עוד אמור להיוולד לי ילד שלישי (בעזרת השמש), ואז גם תהיה חופשת לידה, ועל הדרך, כדי שלא ישעמם חלילה, מעבר בית.
בקיצור – שינויים גדולים שנפרשים על פני פרקי זמן ארוכים.
אבל למרות שייקח זמן עד שהוא יוכל לשמש אותנו לתרגול, מדי כמה ימים אני מתגעגעת אליו… ורוצה לוודא ששלומו טוב.
ואז אני נוסעת לבקר אותו.
ומצלמת.
מאחורי המצלמה ודרכה קורים לפעמים דברים משמחים.
היום קרה דבר כזה.
פתאום בחיפוש אחר ה"משהו לצלם", גיליתי פרצופים בבטון.
פרצופים קורצים -
פרצופים מחייכים –
פרצופים שובבים –
הם כאילו חיכו שמישהו יגלה אותם.
ברגע שראיתי אחד לא יכולתי להפסיק לחפש- ומצאתי עוד המון.
מזה אני מבינה שלא רק אני מחכה לסטודיו שלי…
גם הוא כבר מחכה לי 
איזה מרגש! כיף להתרגש איתך.
בהצלחה ובהנאה עם כל השינויים הצפויים.
תודה
מרגש ומשמח! גם אני מחכה לסטודיו שלך!
מקסים ומשמח
תודה ענתי המשמחת
איזה יופי! אחפש לי גם אני פנים מחייכות בבטון בפעם הבאה שאני באתר בניה
בהצלחה עם התהליך המרגש, עוקבת בשמחה.
מבטיחה לעדכן פה ובכלל
נהדר! נהדר!
אדיר טליה, תודה לך, שנה טובה ואהבה
בחזרה
מעולה.
אני אוהב את ההסתכלות שלך ואת התמונות – אלא המופיעות פה, וגם כאלה שאת מוצאת ומשבצת (פוסטים קודמים…)
תודה רבה! שבת שלום
תמונות אדירות.