נושא השיעורים שהעברתי בשבוע שעבר היה חיזוק הליבה, מרכז הגוף.
ובמילים של אנשים רגילים – עבודה על שרירי בטן.
עבודה מהסוג הזה היא תמיד קצת טריקית. חיזוק שרירי בטן זורק את כולנו מיד לאסוציאציות צבאיות, או כאלה ממכון הכושר. ומי אוהב להיזכר בדברים כאלה?
זה אתגר מבחינתי לקיים את התרגול הזה ועדיין לשמור על האופי היוגי, כלומר ליצור חיבור בין תודעה לגוף, ולשמר התבוננות בתוך העשייה.
כחלק מלימודי הוראת יוגה, למדתי גם אנטומיה ופיזיולוגיה.
אני זוכרת את התדהמה שהכתה בי כשהבנתי כל מיני דברים לראשונה, לגבי מערכות פנימיות שמאופסנות ברובן במרכז הגוף האנושי – כלומר בבטן. איך עובדים כל חלקי מערכת העיכול. מה עושה הכבד. איך סוכר משפיע על ייצור הורמונים. איך תאים מפנים פסולת. איך הנשימה בעצם נספגת בגוף.
כל פרט כזה, שעד אותו רגע לקחתי פחות או יותר כמובן מאליו, התגלה כמורכב ברמות אלוהיות. מי המציא אותנו??? ואיך זה יכול להיות שזה ממש עובד?! ואם כבר עובד, איך זה מצליח לעבוד כל כך הרבה שנים?
בקיצור – זה נראה לי פשוט נשגב.
יחד עם ההשתאות למול המורכבות הבלתי נתפסת של פעולות הגוף, התגנבה לה תחושה של אחריות:
אם זה כל כך מסובך ועדין ומדהים, מי אני שאעז לדחוף ג'אנק פוד לתוך המערכת הזו? מאיפה החוצפה להלעיט את עצמי בסוכרים נחותים? איך אני מעזה לא לישון מספיק, ולא לאפשר למכונה העילאית שקיבלתי ל-X שנים את המנוחה שהיא זקוקה לה?
חלק מהתדהמה והאחריות נמוגה לה עם הזמן, כי זה הטבע שלנו.
כי אנחנו (אני) מעדיפים (מעדיפה) לאכול את המגנום שוקולד שלנו (שלי!) בשקט, ושלא יבלבלו לנו (לי) את המוח עם סיפורים על בלוטות מותשות ונפילות סוכר.
אבל חלק ניכר מהתחושה הזו – נשאר. והשפיע עמוקות על אורח החיים שלי והבחירות מה לעשות ומה לא, מה לצרוך ומה לא, ועד כמה.
****
בשבוע החולף נזכרתי בציטוט קצר ומקסים של איינגאר:
"עלינו להיות איבר בריא בגוף העולם"
זה כל כך יפה.
כי זה מפיג בדידות.
האחריות שלנו על עצמנו כאיבר יחיד בתוך גוף כולל, משמעותה שאנחנו לא לבד.
ואם אנחנו נקרין, נקדם, נעדיף בריאות, אם אנחנו נגלם בריאות, כי אז עצם הקיום שלנו בעולם הוא השפעה מיטיבה.
והיאוש מכך שאין לנו דרך לשפר או לשנות את העולם המשוגע הזה – היאוש מפנה מקום להבנה שכן, דווקא יש.
מספיק שניקח אחריות על בריאותנו האישית על כל רבדיה: פיזית, מנטלית, מוסרית ורוחנית.
חלק מהדברים האלה נאמרו גם בשיעור. ואז המשכנו בתרגילים שאימצו וחיזקו לנו את מרכז הגוף.
ואחרי כמה תרגילים כאלה שבהם שרירי הבטן עבדו קשה, שאלה תלמידה אחת את מה שרוצים לשאול כולם:
רגע, וזה גם מחטב?
כולנו צחקנו. כי השאלה היתה ממש תלויה באוויר.
זה היה רגע מתוק.
האמת, זו שאלה מעולה בעיניי. היא הזכירה לי לבדוק למה בכלל כדאי לעשות יוגה:
יש סיכוי טוב שתרגול יוגה ישנה את צורת הבטן, הירכיים או הזרועות שלך. אבל יש שיטות רבות שיעשו את זה מהר יותר. הכוונה ששוכנת בבסיס היוגה היא שאפתנית פי מיליון: יוגה תעצב לך את התודעה ותנקה את המבט, תדקק (כלומר תעשה דקה) את יכולת האבחנה שלך, ותסיר את השכבות המיותרות בינך לבין העולם. כך שמי שיתבונן בך, יראה ממש אותך, ללא עטיפות וללא ריפודים עודפים.
אז yeah baby, זה בהחלט מחטב
מקסים ומדוקק להפליא.
מקסים!
להיות איבר בריא בגוף העולם בהחלט משפיע גם על התפיסה של איך העולם הופך בריא יותר.
תודה על עוד פוסט נפלא ומעורר השראה!
נהדרת ומעוררת השראה , תודה!
גם אני רוצה לעבור דיקוק. ככה על הספה, אפילו על הכסא מחשב זה בסדר מבחינתי.
אמממה, שכל פעם אחרי הטור/פוסט/בלוג שלך אני נתקפת רצון עז ותחושה משונה כזו של הנה, תכף, הפעם אני מתחילה, ואז אני נספגת לאיטי במיטה והופ, יום חדש.
אז בינתיים אני מדמיינת שאני עושה יוגה, מתחטבת וזה. תמיד אומרים שמחשבה יוצרת מציאות, אצלי היא וירטואלית, אבל אני בדרך.
הכל בזמן הנכון. ומה שאני מנסה להגיד פה זה שהמוטיבציה להתחטב והמוטיבציה ליוגה הן שתיים מכובדות ושונות מאוד. אז בואי כשתרצי לייגג. מחכה לך בסבלנות
נפלא ומצחיק. אבל המגנום שלי, לא שלך.
אז זהו, שפה את טועה
דקיקות מוזהבת.
כל יום מחדש.
וואוו טליה!
הפיסקאות,התמונות,המילים.
כמה חוכמה דיוק וחן.
ובכלל להיפגש ככה "בסיבוב" 20 שנה אחרי….מרגש ומרגשת!
נועם, יקרה, תודה. גם אני מתרגשת תמיד לקרוא אותך… בהחלט סיבוב. ובהחלט מפגש משמח.