(החלק הראשון – פה)

 *****

אז איפה היינו? בלובליאנה המתוקה, בירתה של סלובניה, במרכז יוגה שאירח את קורס המורים לאוּנאטה= יוגה אווירית.

פגשתי שם מורות ליוגה מקנדה, ארצות הברית, קרואטיה, סלובניה ופורטוגל. כל אחת עם הרקע והניסיון שלה. עצם המפגש עם מורות ממקומות אחרים בעולם היה מרענן כמו משב רוח צונן באמצע אוגוסט. פרספקטיבה זה דבר מבורך.

וכמובן- מייסדת שיטת אוּנאטה ליוגה אווירית, מישל דורטיניאק, ניויורקרית עם אינספור סיפורים מצחיקים על תלמידים בעיר הכי גדולה.

היה תענוג ללמוד ממנה. היא רצינית (ונורא מצחיקה), מעמיקה ומנוסה. היא מלמדת בכל העולם ויש בה פתיחות גדולה לגופי ידע שונים. הקורס הספציפי הזה נועד רק למורים ליוגה. הוא נועד ללמד כל מורה, בכל שיטה, איך לשלב באופן אפקטיבי כלי עבודה נוסף – עבודה עם כוח הכובד.

כי המוקד הוא לא הבד שהגיע מעולם הקרקס, וגם לא הצורות הפוטוגניות שאפשר לעשות עם הגוף. המוקד הוא כוח הכבידה שמשפיע עלינו בכל רגע ורגע. ובשימוש נכון בו, אפשר לפתוח, למתוח, להאריך, לחזק, לשחרר ולבנות מחדש את ארגון הגוף.

השיטה שלה מתייחסת לשלושה מוקדי מתח כרוני שמוחזקים בגוף של האדם המערבי הממוצע.ת. אני לא אפיל אתכם מהכסא כשאגיד שמצבורי המתח האלה הם צוואר+שכמות, סרעפת, ומפרקי אגן. אין מצב שלא חוויתם מתח באחד מאלה לפחות.

השימוש בערסל לוקח את חוקי הפיזיקה הבסיסיים של כדור הארץ ומשתמש בהם לטובת פירוק מתח כרוני. נשמע מורכב? זה פשוט לאללה.

אנחנו תולים את עצמנו, והגב מתארך.

ההתמסרות הזו של הגוף להיותו נשען ותלוי מפרקת את המתח הכרוני ומייצרת מצב נייטרלי ומאוזן יותר בעמוד השדרה.

למשל, אני מניחה את הבד כך שהוא עוטף את השכמות מאחור, נשענת עליו ונתלית. הטורסו נמשך מטה בקו ישר, הצלעות נפרדות זו מזו והעור נמתח. הקשתות של עמוד השדרה מוצאות את הקימור הטבעי שלהן. לנשימה יש פתאום המון חללים חדשים למלא. הסרעפת מוארת כמו בזרקור של תשומת לב, מתרחבת לכל כיוון. כשאני חוזרת לעמוד יציבה על הקרקע עמוד השדרה אוורירי ופועם.

תלייה ממפרקי הירכיים, מהזרועות, מהרגליים, היפוכים תלויים- כל המגוון הזה יוצר התארכויות שונות שמצטברות בין התאים. התחושה בסוף תירגול היא של חיוניות מפעפעת, כוח חיים שקט ויציב, כל איבר בגוף מחובר היטב לאחרים אבל יש ביניהם גם מרווחים שלתוכם אפשר לנשום.

אחרי כמה ימים של תירגול אינטנסיבי התחושה כבר היתה מאוד ברורה בגוף. ואז התחלנו לפרק ולארגן רצפים של תנועה, ולהבין איך לבנות שיעור. המעברים בין אסאנה אחת לשניה חלקים וזורמים- זה משהו שתמיד אהבתי ואני רוצה עוד ועוד ממנו בתירגול שלי. למדנו ללמד. למדנו לאבטח. התירגול באוויר, גם אם זה רק חצי מטר מעל לקרקע, דורש ריכוז וערנות כדי לא להיפצע חלילה.

בסופו של הקורס לימדתי קבוצה של מתרגלים מקומיים, חלקם לא חוו אף פעם שיעור יוגה אווירית. זו היתה חוויה מאתגרת למדי, להוציא החוצה אינפורמציה כל כך טרייה ולא מעובדת, ולא בשפת האם שלי. אבל אף אחד לא נפל, וכולם יצאו עם חיוך עברנו גם מבחן כתוב ארוך ומקיף ומבחן מעשי אחת על אחת עם מישל. נזכרתי למה אני כל כך שונאת מבחנים. מזל שעברתי.

*****

בחודשים הקרובים אעדכן פה על סיום תהליך הבנייה של הסטודיו המתהווה שלי, בו אני הו-כה-מתכוונת ללמד את זה!

יס יס יס!!!

מוזמנים להירשם לקבלת עידכונים למייל כדי לא לפספס את חזרתי לפעילות.

*****

תודה לכם שקראתם. זה לא מובן מאליו וזה משמח אותי מאוד.

תודה נוספת- להלל ששרד ארבעה מטוסים מקרטעים, שתי סופות ברקים באוויר, ועשרה ימים נטולי שגרה. עשה את זה כמו אלוף, בחיוך תמידי.

תודה אחרונה- לאיה השמרטפית הזורמת והאחראית בתבל. אין דברים כמוך!