אי היאחזות: אַפְּריגַרַהה

IMG_4136

 

בקיץ הקרוב  אני והמשפחה שלי אמורים לעבור לבית משלנו (סטאגאדיש!!!!!)

בהצהרת כוונות שרק אלוהים יודע אם אצליח לעמוד בה, החלטתי להתחיל להשתדל ולנסות להיפטר מחפצים ללא שימוש.

כל שבוע ארגז, עד למעבר.

אם אצליח, זה יפחית ולו בקצת את כאב הראש של האריזה והפריקה.

 כל שבוע ארגז – אני יודעת שיש לי כל כך הרבה דברים שאני לא משתמשת בהם, ושאולי אחרים ישמחו לקבלם.

 

לפני כמה ימים, בהחלטיות וקור רוח (או ככה לפחות חשבתי), עמדתי נחושה מול מדף ספרי התיאטרון שלי- ספרי עיון ומחזות שלא נגעתי בהם לפחות שבע שנים.

ושאת רובם הגדול כנראה לעולם לא אקרא שוב.

למה לא?

כי אני לא קוראת מחזות יותר, כי אני לא עושה תיאטרון יותר, כי זה בכלל לא מעסיק אותי, ודברים רבים אחרים – כן.

כל הסיבות שבעולם למסירה קלה ונטולת עכבות.

עיצוב במה לאופרה: אריך וונדר

למרות זאת, משהו במסירה הזו בכל זאת מאתגר אותי, בעומק.

TIRAI/ כתיבה עיצוב ובימוי: ג'ולי טיימור

 

אני מחזיקה ביד ספר שקניתי בזמן הלימודים (עיצוב תיאטרון, תואר ראשון, שלוש שנים – היו לי גם זמן וגם סיבות לרכישת ספרים)

ומרגישה כאילו אני עומדת להיפרד מפיסת זהות שלי, חפץ שמגדיר אותי, שמסמל נקודה בזמן, מגלם את מי שהייתי פעם.

מאחורי הקלעים של קרקס סירק דה סוליי. צילום ורוניק ויאל.

 

נו, זה רק ספר, אז למה לא פשוט לשמור אותו?

מתוך ARTWEAR, תלבושות של נורמה מינקוביץ ודינה נאפ

 

הבעיה היא שיש ארבעה מטרים צפופים של ספרים כאלה.

מתוך מלך האריות. עיצוב: ג'ולי טיימור

 יש ביוגה עיקרון שנקרא אי היאחזות (ובסנסקריט, אם תהיתם: אפריגרהה)

הנטייה האנושית שלנו היא להיצמד.

להכל: לחפצים, למקומות, בוודאי לאנשים ולחוויות ולזכרונות.

קשה לנו לוותר, לשחרר, לתת לדברים לעבור הלאה.

קשה לנו לשכוח עוול שעשו לנו או לתת חפצים שקנינו או להיפרד מרעיונות שיש לנו, אפילו כשהם כבר לא משרתים אותנו.

עיקרון האי היאחזות מורה לנו להפסיק להגדיר את עצמנו על ידי מה ש"יש" לנו, על ידי חוויות ש"צברנו" או מי שנמצא בסביבתנו והוא כביכול "שלנו".

הוויתור האולטימטיבי והקשה מכל הוא להפסיק להיאחז בחיים עצמם, להפסיק לפחד מהכליה הידועה מראש.

בין שחרור של ספר לשחרור פחד המוות עוברת דרך ארוכה מאוד, זה נכון.

אבל ברור לי הקשר התת – קרקעי שיש בין השניים.

 

עם ספר אחד ביד, מול ספריה גדושה במאות ספרים מאובקים ומיותמים אני רואה את ההיאחזות שלי.

דברים שרציתי ואז קניתי ואז הטענתי אותם בתחושה שהם חלק חיוני, בלתי נפרד מההגדרה העצמית שלי.

 

האם החפצים שלנו – הם שלנו?

או אולי אנחנו – שלהם?

מי מנהל את מי?

אני מניחה את הספר בסל גדול, למסירה, ועוברת לספר הבא.

היו שלום! ותודה על הדגים

 

3 thoughts on “אי היאחזות: אַפְּריגַרַהה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>