מחורשה לרצפה

בשנים האחרונות המשפחה שלי ומשפחה נוספת של חברים טובים, מושקעים בפרוייקט חיים של בנייה עצמאית: הקמה של בית דו משפחתי, ומתחת לבית- גם סטודיו ליוגה.

הבנאים המוכשרים הם בעיקר אורי בן זוגי, ואסף בן זוגה של טלי (שהם גם חברים ותיקים, והשכנים שלנו בדו).

אסף ואורי עובדים בזה כבר שלוש וחצי שנים במשרה מלאה פלוס פלוס.

אחד בא מעולם העץ ואחד מעולם הברזל.

אחד קרח והשני מתולתל.

שניהם אוהבים להפעיל כלים כבדים, לעבוד בחומרים מסיביים, וליצור דברים בעשר אצבעות.

חוץ משני הקברניטים, בפרוייקט הזה היו מעורבים עוד הרבה אנשים טובים שעבדו ועובדים איתנו לאורך כל הדרך.

הפוסט הזה מספר את הסיפור שלנו דרך אלמנט אחד בבנייה, שמייצג מאוד את התהליך היצירתי, המרתק, והלא שפוי לפעמים, שאנחנו עדיין באמצע שלו.

 

הסכיתו נא:

*********

small floor

המאפיין המרכזי של כל חלל יוגה הוא רצפת עץ או פרקט.

זה חומר שנעים לזוז ולנחות עליו, הוא בולם זעזועים ולכן בריא לעבודה גופנית לאורך זמן.

הרצפה ביוג סטודיו, חוץ מזה שהיא יפהפייה, יש לה גם סיפור חיים מרתק למדי.

עד לפני שלוש שנים היא חיה בעולם (בעולם= ליד אשקלון) בתצורה הזו:

20140203_163644

כלומר, מטע של 1000 עצים מסוג פאולוניה. עץ שמראש ניטע כדי שישמש לתעשייה.

פעם היה ענף כזה בהרבה קיבוצים, אבל זה לא ממש תפס בארץ, וחבל.

עצי הפאולוניה גדלים לגובה מרשים תוך שנים ספורות.

זה עץ יציב, קל משקל, מבודד, עמיד לאש (יחסית לעצים אחרים), ונוח לעבודה.

כשנכנסנו לפרוייקט השאפתני של בניית בית לבד, הבנו שזה חומר שיהיה מעניין לעבוד איתו.

ואז קנינו את המטע הזה, ובחורף 2014 הבנים התיישבו שם עם אוהל לכמה שבועות מטורללים.

small6

כל אוהל צריך מרפסת

ררררררררררררררררררררררר

(זה הסאונד שהיה שם. צלילי מסורים)

20140203_143241

הם למדו תוך כדי תנועה מה כדאי, וגם מה לא כדאי לעשות, כשכורתים 1000 עצים.

(טיפ: לא כדאי לכרות שורות שלמות ורק אז להתחיל בפינוי העצים. ובעיקר לא כדאי לעשות את זה בחורף. זה כמו לנסות לשחק דוקים בבוץ עם מקלות באורך עשרה מטר).

paolonia 2

כולם רצו להשתתף. מגדול ועד קטנטן

paolonia 3

paolonia 1

אחרי עבודה מאומצת של ניסור, גיזום, הפלה והזזת גזעים, חילוץ דברים כבדים מאוד מבוץ (ע"ע הטיפ הקודם), אחרי תיקון מכונות שונות בגשם ועוד שלל בלת"מים והרפתקאות אופייניות,

20140202_080701

העמיסו בחורינו הטובים את גזעי הפאולוניה על מחפרון שנקנה במיטב כספנו.

כי ילדים גדולים צריכים לשחק בצעצועים גדולים :)

20140527_085114

paolonia 4

20140227_093932

כל מחפרון צריך מרפסת

20140601_113246

ואז הם הובילו את הגזעים הארוכים בהרבה מאוד נגלות מהדרום לצפון, על גבי משאיות עמוסות.

20140328_182317

חגגנו את הגעתם המרגשת של העצים לאזור חיוג 04.

עוד שלב בדרך תם ונשלם!

small2

בנגרייה כל בול עץ עבר עיבוד מצורה גלילית לצורה רבועה.
החור שראיתם במרכז הגזע? זה צומח ככה. לא נגענו.
עץ מגניב!

small5

20140908_074626

 

small3

 

paolonia5

גלילי

 

IMG_4947

רבוע

 

20141120_162847

זה לקח הרבה מאוד זמן. בכל זאת, 1000 גזעים!

small

את חומר הגלם הזה, שכבר עבר אי אלו גלגולים, הם הדביקו במכבש מיוחד שייצרו בעצמם, לפלטות גדולות, שהיוו את קירות הבית העתידי שלנו.

small12 small14

IMG_4464

small4

על הבית עצמו אפשר לכתוב עוד הרבה… כרגע נתמקד בפרקט.

small11

התינוק עם המסור החשמלי גדל בינתיים…

שלוש שנים אחרי כריתת המטע, חזרנו אל מה שנותר מחומר הגלם כדי להכין ממנו רצפה לסטודיו.

כי למעשה, הפרקט המהודר בדוגמת אידרת דג (FISH BONE) הוכן משאריות הפאולוניה- מהקצוות המעוגלים של בולי העץ.

חתיכות צרות, ארוכות ושטוחות יחסית.

small11

הקליפות נוסרו לחתיכות זהות באורכן

small7

ברנשים וחתיכות

ואז הוקצעו ונחתכו לצורות מלבניות

small9

היה צריך להכין 17 חתיכות לכל מטר רבוע. סך הכל בערך 1000 חתיכות עם חיוך בקצה :)

small8

בשלב הבא, היה צריך לנקות בצורה יסודית את רצפת הבטון של הסטודיו כדי להכינה להדבקת הפרקט

parket2

ואז להדביק את חתיכות העץ זו ליד זו

parket1

וליד זו וליד זו

c

ובדרך להכביד עליהן שלא יזוזו, עם אריחי קרמיקה ארוזים בקרטונים (אחלה משקולת!)

סיימנו עם גימור ישר שתוחם את הדוגמה הזיגזגית הקלאסית (והמאממת שאין דברים כאלה!!!)

IMG_8415

כרגיל במחוזותינו, כל זה קרה בלחץ זמן היסטרי.

צוות העובדים הרימו ענני אבק בליטוש באמצע הלילה, 36 שעות לפני השיעור הראשון (אומייגאאאאאאאאאאאאד)

IMG_8427

אחרי שעשינו אבק שהספיק לכל השכונה, היה צריך לשאוב אותו.

ולשאוב עוד.

ועוד.

IMG_8433

IMG_8430

ולסיום: צביעה בלכה והתמסטלות מהריח.

את הצביעה העובדים ביצעו בתחתונים בלבד כי כל הבגדים שלהם היו מלאים אבק.

התמונה שמורה במערכת ;)

 

ו….. טא דא!!!!!!!

יש רצפה!

small floor

ויש סטודיו! אמיתי עם רצפה!!!

small studio1

ואם כבר נכנסתם לסטודיו, בואו לסיור…

small studio2

small studio3

studiosmall a

 

b

a studiosmall b

 

small studio4

 

******************

הזדמנות טובה מאוד להגיד תודה כפול מיליון לצמד המגשימים – אסף ואורי
לטלי – על זה שאת טלי
ולכל הנשמות הנדירות שעזרו לנו בכישרון, בחיוך ורוחב לב.

******************

יוג סטודיו המקסים בטבעון פתוח לקהל הרחב, מוזמנים לבוא לשיעור יוגה אוירית.

זה הדבר הכי כיפי בעולם.

יוג סטודיו נפתח!

לפני שלוש שנים פרסמתי בפייסבוק פוסט עם קולאז' של שטח עפר מאובק, שורת ברושים וראש מתולתל של פעוט.

כתבתי:

"חלום לשנה החדשה: יום יבוא ויעמוד פה סטודיו. הסטודיו שלי".

1512582_10152498186193512_1231587993500682152_n

הפעוט הזה עוד שניה בן חמש (ויש לנו בבית ראש-תלתלים של פעוט אחר:))

והחלום על הסטודיו גם הוא גדל והבשיל, והנה הגיע היום שלו לבקוע לעולם! זה מרגש כמעט כמו לידה, אם כי בהשוואה, היה הרבה פחות כואב. פיייייי, איזה מזל.

לפני חודש התחלתי ללמד בו, בחלל החדש דנדש הזה, ומה אני אגיד לכם! אני מאוהבת. מאוהבת במקצוע שלי, מאוהבת בערסלי הבד וביוגה אווירית, מאוהבת בחלל הזה שהקמנו מכלום. אין לי לגביו (כרגע) אובייקטיביות במיל, ואני יודעת שתסלחו לי על זה. אני מסתובבת ומלטפת את הקירות, הריהוט, הכיור (הכיור!).

בקיצור, מאוהבת :)

כבר כמה שנים שאני אוספת תמונות של התהליך כי אני חולה על צילומי "לפני אחרי". יש לי על המחשב תיקייה שנקראת "פינה חיצונית" ולתוכה זרקתי כל פעם תמונה נוספת של הסטודיו, מבחוץ, מהפינה. מצחיק אותי להיזכר שכמעט כל פעם שצילמתי חשבתי לעצמי "מה מעניין בזה? זה שלב נורא משעמם". או לחילופין, חשבתי, "איזה מבולגן האתר בנייה הזה… אני בחיים לא אעלה תמונה כזו".

חה! הרי כל היופי הוא הבלגאן שהולך ומתארגן, ומתבלגן שוב, ומתארגן שוב. ההצטברות היא בעלת משמעות הרבה יותר גדולה מכל נקודה ספציפית בדרך. וזו אגב, מסקנה יוגית למהדרין.

אז בפוסט הזה אני לשם שינוי אשתוק קצת ואתן לתמונות המבולגנות והנהדרות לספר על הדרך הארוכה שעשינו.

בנייה לבד זו יצירה של יש מאין, וזה תהליך מקסים נורא.

וגם ארוך. נורא.

ובהרבה רגעים – מייגע ומייאש. נורא נורא.

אז היום, כשאפשר לגלול תמונות שעוברות בשניה בין מצבים שבעצם מפרידים ביניהם חודשים ארוכים, הוא יום מספק מאין כמוהו.

אז אני מתכוונת עכשיו לשבת, לנשום עמוק וליהנות מהמחזה הזה.

מקווה שגם אתם תהנו :)

a

b

c

 

IMG-20141102-WA0006

 

 

IMG-20141102-WA0008

 

IMG-20141104-WA0001

IMG_2005

 

IMG-20141128-WA0007

IMG-20150825-WA0012

 

IMG-20150908-WA0002

פינה חיצונית טרקטור2

IMG_9884

פינה חיצונית 10.4.17

IMG_0027

d

 

small pina

 

 

****
תמונות מבפנים- בפוסט הבא.

אני והאגו שלי הולכים לאימון

בחודשים האחרונים הוספתי פעילות קבועה לשגרה השבועית שלי: שיעור אקרובטיקה אווירית!

בשונה מיוגה אווירית שאני עושה בבית (ואוטוטו גם אלמֶד את זה! יאיי!), את האקרובטיקה האווירית אני מתרגלת בקרקס אמיתי, עם תקרה גבוהה ביותר, עם ציוד כמו בד הטיסו, חבל וטרפז.

אקרובטיקה דורשת גובה ומזרנים עבים מאוד, והיא הנתיב להכשרה של אנשי קרקס. אני אמנם לא מתכוונת להפוך ללוליינית, אלא רק באה להתפנן בשיעור מאתגר שנושק ליוגה אווירית ומחזק את מערכת היחסים שלי עם גברת גרביטציה.

קרקס כפר יהושע הוא מקום מתוק עם אווירת "באנו לעבוד" נעימה. יש לי אליו חיבה מיוחדת; בתיכון הייתי תלמידה נלהבת במגמת תיאטרון, למדתי אצל אותם מורים שהיו בין הראשונים להביא אומנויות קרקס לארץ, וייסדו בין השאר את הגרעין של הקרקס הזה. היום מי שעוסקים בזה בצורה הכי מקצועית שיש, הם בין השאר יוצאי המגמה הזו. אז יש לי פינה חמה בלב למקום שהתחיל את צעדיו הראשונים לנגד עינינו, ילדי מגמת תיאטרון.

החוויה של להיות תלויה על חבל בגובה כמה מטרים היא, איך אגיד את זה, לא ממש יוגית בשבילי.

אני יותר משקיעה תשומת לב ב"לא למות. לא למות. לא למות." מאשר בנשימה או התמסרות או משהו נעלה כזה. (ואולי התפילה לא למות היא סוג מיוחד של חיבור להווה? הממממ….). ובכל זאת, אני נורא נהנית. וגם נורא סובלת, לרגעים.

החלק המהנה הוא שבטיפוס על החבל או בד הטיסו יש סיפוק מיידי. זה מאוד ברור אם הצלחת או לא, ובתור חובבת סיפוקים מיידיים, אני נהנית מכל הצלחה, אפילו זעירה. זה לא פשוט בכלל, להתנתק מהרצפה לקח לי כמה שיעורים, בהתחלה נשארתי עומדת על המזרן למרות כל הפרצופים המתאמצים שעשיתי.

אנחנו קבוצה של (בעיקר) נשים בגילאים שונים. יש שם כמה אלופות סביב גיל חמישים שעושות דברים מוטרפים. כך שיש למה לקוות.

unnamed

מה שאי אפשר שלא לשים לב אליו הוא הניגוד המוחלט בין איך שזה נראה לאיך שזה מרגיש: מי שמנוסה, זזה בתנועה חלקה וזורמת ויפהפייה. מי שעוד מתאמצת להתנתק מהקרקע ולשרוד באוויר, כמוני, מבינה שמדובר בדרך מפרכת מלאה כאב פיזי, שפשופים שורפים ולחצים לא הגיוניים על חלקי גוף שנושאים בכל המשקל.

שיעורי האקרובטיקה שמתרחשים על במה והם באוריינטציה תנועתית מאוד "יפה" מדגישים לי שדווקא בתירגול היוגה אני הולכת ומתרחקת מהמקום של ניראות, של אסתטיקה חיצונית וצורות גרפיות "נכונות". אני משקיעה את עצמי הרבה יותר בניואנסים תחושתיים ולא מעניין אותי כמו בעבר איך האסאנה נראית מבחוץ. אני מוצאת שזה עושה לי טוב בכל רמה אפשרית.

אבל בכל זאת אני מתמלאת אושר בימי שישי בבוקר כשאני בדרכי לשלוש שעות (!) של אימון.

unnamed (1)

כי קודם כל, זה מזניק את היכולות הפיזיות בעקומה חדה למעלה. וזה כיף כמו למצוא קיצור דרך ביער. האימון אמנם קורע, נכון, זה לא שאין מאמץ. אבל אחרי כל שיעור בודד כזה אני חווה שיפור ניכר בתנוחות נשיאת משקל כמו עמידת ידיים, ותנוחות שדורשות שרירי בטן כמו סירה. גם ירידה לצ'אטורנגה (שדומה לשכיבת שמיכה) נהייתה הרבה יותר קלה.

סיבה שנייה, כי זה נותן לי כאפה לאגו. להיות מתחילה, ואפילו די גרועה במשהו?! איףףףףףףף כמה שזה מעצבן אותי! וזה נהדר! נהדר להתחיל מאפס, לתת למוח להתבלבל, לתת לגוף להתמצא בשפה חדשה לגמרי ובחוקיות שהוא לא מכיר. לתת לאגו להתבאס על כישלונות בדרך ועל המאמץ הניכר לעין כל. הרי מבחינת האגו שלי, עדיף היה שהעולם יעצור לפאוזה מאוד ארוכה עד שאהיה ממש אחלה בזה ("זה" יכול להיות כל דבר), ואחר כך כבר סבבה לעשות את "זה" בציבור.

אז אני והאגו שלי הולכים לאימון אינטנסיבי, ושנינו חוזרים עייפים אך מרוצים.

זה מוכר לכם? אני בטוחה שאני בחברה טובה.

הנה, אפילו ליאת מנדל היוגית והכותבת המוכשרת דיברה על הדבר הזה בדיוק.

 

התמונות משקפות את מה שקורה בשיעורים (עם המורות הנהדרות עינב גיל ואיריס תיכון). מי שמשקיעה בזה אימונים של שנים יכולה להגיע רחוק.

*********
תודה שאתם קוראים, זה בכלל לא מובן מאליו בשבילי.

ואם מצאתם את הפוסט מעניין, אשמח ממש שתשתפו אותו, או תשאירו שתיים שלוש מילים כאן למטה.

או גם וגם! :)

 

 

אבל אני רוצה להיות שם!

יש את הקטע הקלאסי הזה ברחוב סומסום, שבו עוגיפלצת וחבר שלו עזרא מנסים ללמד את הילד מה זה כאן ומה זה שם.

זוכרים?

הילד עובר שוב ושוב בין עזרא לעוגי ובכל פעם בוכה שהוא לא "שם" אלא "כאן".

 

 

סצינת ההתבכיינות האלמותית הזו מדגימה בצורה מושלמת את הנטייה שלנו לרצות דברים שאינם בהישג ידינו. בעיני הוא מטאפורה מעולה ושימושית. 

כידוע לכם (או שלא?) בשנה האחרונה אני לא מלמדת. גם כי ילדתי את הגור/גורו הקטן ואני עדיין איתו בבית, וגם כי אנחנו בתהליך של בניית בית (עברנו, תודה) וסטודיו.

תהליך הבנייה הוא עצמאי כמעט לחלוטין. זה אומר שאנחנו בונים בעצמנו, ממש בידיים, ברזל, עץ, בטון, טיח, ריצוף, חשמל… כזה. החצי הגברי במשוואה עובד בזה משרה מלאה. החצי הנשי עושה את כל השאר. התהליך הזה ניסיוני במובנים רבים, הרפתקני בהחלט ובעיקר ארוווווךךךךךךך.

עם כל שבוע שעובר אני מרגישה את הצורך לחזור ללמד הולך ומתגבר בתוכי. לחופשת הלידה אני רוצה להגיד: בַּיוּש, מיציתי אותך, תיגַמרי כבר. אמנם הגור שאיתי בבית הוא היצור הכי שמח ומשמח שפגשתי, אבל יש עוד דברים בחיים שאני ממש אוהבת, חוץ מלנשנש אותו. לתלמידים שאני פוגשת ברחוב אני מתפדחת לומר ש"עדיין לא". הפן הזה בחיי כל כך חסר לי. להיכנס לסטודיו, לנשום את המרחב הצלול, להתחיל תירגול, ולהרגיש איך הגוף בהדרגה מוצא את עצמו. לחפש מילים מדויקות לחוויה פיזית, לראות גופים אחרים נעים, לומדים, סקרנים, נושמים. לדבר על יוגה עם אנשים ונשים שאוהבים אותה כמוני.

אוף, כמה שאני מתגעגעת!

מעבר לזה, בקיץ שעבר עשיתי את הדבר הכי אדיר שיש ולמדתי הוראת יוגה בשיטת אונאטה, התאהבתי טוטאלית בערסל היוגה ומאז אני צמודה אליו ונהנית למצוא בעזרתו עוד ועוד ניואנסים בתירגול. אבל כל זה קורה ביני לבין עצמי, עוד לא לימדתי כך בצורה סדירה כי עוד אין לי סטודיו מותאם לערסלים, ועד אז אני נאלצת להתאזר בסבלנות. אני מנסה לנחש איך ייראו השיעורים במרחב חדש ועם גוף ידע חדש. במקביל להתרגשות יש גם אי ודאות רבה; מה עם כל הידע הקודם שלי? איך ישתלבו כל הדברים יחד? איך התלמידים יגיבו? ואם הם לא יעופו על זה כמוני?
אני מלאת סימני שאלה וחששות, ומתה מתה מתה כבר להתנסות מציאותית בסטודיו שלי.

ובמילים אחרות: אני רוצה להיות שם!

 לחכות בסבלנות למשהו שאנחנו משתוקקים לו זה אחד האתגרים הגדולים. להישאר "כאן", גם כשהכאן כולל תיסכול, מחסור, כמיהה וחוסר שביעות רצון, זה קשה. אבל המציאות היא זו.
אין לנו אלא את ה"כאן".

מצורף גיף אופטימי- התקנת חלונות עץ בסטודיו.

מתקדמים!

www.GIFCreator.me_0anhXt 50percent

גל, אסף ואורי עובדים לתוך החושך

—————————
הראשונים שידעו על פתיחת הסטודיו זה אתם, שקוראים את הבלוג.
רוצים לקבל עידכון על כל פוסט? פשוט תירשמו מימין למעלה.

—————————
תודה לליאת שמאי על רחוב סומסום
3>

להגיע

פעם הנחיתי כניסה לתנוחת גומוקאסאנה, בעברית- "פני פרה". זו אסאנה שבה מפתלים את הידיים מאחורי הגב ובסופו של דבר אמורים לשלב את כפות הידיים זו בזו. (כמו בתמונה הגדולה. אני אף פעם לא הבנתי איפה הפרצוף של הפרה, אבל ניחא).

א

תלמידה ותיקה צחקקה ביאוש/ מבוכה ושאלה: נו, ואת חושבת שאי פעם אגיע עם הידיים אחת לשניה?

עניתי לה: האמת? זה לא משנה.

ונתתי לה רצועה, כמו בתמונה הגדולה פה:

ב

 

אינספור פעמים תלמידים שואלים אותי אם, מתי, ואיך הם יצליחו "להגיע".

וגם אני כמובן שואלת את עצמי את השאלה הזו לגבי התרגול שלי.

מתוך הזדהות עמוקה, תשובתי הכנה לעצמי ולאחרות.ים: השאלה הזו היא בזבוז זמן.

ואם כבר שאלנו את עצמנו מתי ואם בכלל "נגיע", היוגה תענה לנו: זה לא משנה.

 

בכל אופן שבו נבצע תנוחת יוגה, תמיד אפשר יהיה לשפר אותה. גם אם יום יבוא ו"נגיע", נגלה שלא הגענו לשום מקום, לפחות לא למקום שאפשר להיאחז בו. כמו קו האופק, ה"שלמות" באסאנה תתרחק ככל שנתקדם בדרך.

לאחרונה קראתי משפט מחכים של משה פלדנקרייז, שדיבר על הטוב ביותר אל מול הטוב יותר. זה הלך בערך ככה:

כשאנחנו שואפות אל הטוב ביותר, הוא תמיד נשאר מחוצה לנו,  בלתי מושג. לעומת זאת, אם אנחנו שואפות אל הטוב יותר, אפשר להשיג את זה ממש עכשיו, בתרגול של היום. כי כל תרגול מביא רווחה, פתיחה, חיוניות או אפילו רק תשומת לב, למקום מסוים בגוף. וזה כבר "טוב יותר"!

בסך הכל להוריד את ה"ב" מהמונח. וזה עושה הבדל שיכול לשנות את החיים.

הקלה גדולה, לא?

*****

בתרגול היוגה הבא שלכם, שאני מקווה שקורה בקרוב, נסו לבדוק עד כמה אתם עסוקים בלהגיע, להצליח, להשיג ולהצטיין. כל פעם שתשימו לב לאיכות המנטלית הזו, רק קחו נשימה ותפנימו שזה קורה. וזהו.

מעניין יהיה לשמוע אם ואיך זה נחשף בתרגול.

האם יכולת לזהות רגע או רגעים כאלה?

מוזמנות ומוזמנים לשתף פה בתגובות.

*****

מזמן לא היתה פה ועדת תרבות.

והיום בפינתנו: אחד הקליפים הכי כיפיים ביקום.

ולמה הוא קשור? בגלל השניה ה- 59.

 

 

 

אני מורה ליוגה אווירית! (2)

(החלק הראשון – פה)

 *****

אז איפה היינו? בלובליאנה המתוקה, בירתה של סלובניה, במרכז יוגה שאירח את קורס המורים לאוּנאטה= יוגה אווירית.

4

פגשתי שם מורות ליוגה מקנדה, ארצות הברית, קרואטיה, סלובניה ופורטוגל. כל אחת עם הרקע והניסיון שלה. עצם המפגש עם מורות ממקומות אחרים בעולם היה מרענן כמו משב רוח צונן באמצע אוגוסט. פרספקטיבה זה דבר מבורך.

ק

וכמובן- מייסדת שיטת אוּנאטה ליוגה אווירית, מישל דורטיניאק, ניויורקרית עם אינספור סיפורים מצחיקים על תלמידים בעיר הכי גדולה.

michelle

היה תענוג ללמוד ממנה. היא רצינית (ונורא מצחיקה), מעמיקה ומנוסה. היא מלמדת בכל העולם ויש בה פתיחות גדולה לגופי ידע שונים. הקורס הספציפי הזה נועד רק למורים ליוגה. הוא נועד ללמד כל מורה, בכל שיטה, איך לשלב באופן אפקטיבי כלי עבודה נוסף – עבודה עם כוח הכובד.

כי המוקד הוא לא הבד שהגיע מעולם הקרקס, וגם לא הצורות הפוטוגניות שאפשר לעשות עם הגוף. המוקד הוא כוח הכבידה שמשפיע עלינו בכל רגע ורגע. ובשימוש נכון בו, אפשר לפתוח, למתוח, להאריך, לחזק, לשחרר ולבנות מחדש את ארגון הגוף.

השיטה שלה מתייחסת לשלושה מוקדי מתח כרוני שמוחזקים בגוף של האדם המערבי הממוצע.ת. אני לא אפיל אתכם מהכסא כשאגיד שמצבורי המתח האלה הם צוואר+שכמות, סרעפת, ומפרקי אגן. אין מצב שלא חוויתם מתח באחד מאלה לפחות.

השימוש בערסל לוקח את חוקי הפיזיקה הבסיסיים של כדור הארץ ומשתמש בהם לטובת פירוק מתח כרוני. נשמע מורכב? זה פשוט לאללה.

אנחנו תולים את עצמנו, והגב מתארך.

ההתמסרות הזו של הגוף להיותו נשען ותלוי מפרקת את המתח הכרוני ומייצרת מצב נייטרלי ומאוזן יותר בעמוד השדרה.

למשל, אני מניחה את הבד כך שהוא עוטף את השכמות מאחור, נשענת עליו ונתלית. הטורסו נמשך מטה בקו ישר, הצלעות נפרדות זו מזו והעור נמתח. הקשתות של עמוד השדרה מוצאות את הקימור הטבעי שלהן. לנשימה יש פתאום המון חללים חדשים למלא. הסרעפת מוארת כמו בזרקור של תשומת לב, מתרחבת לכל כיוון. כשאני חוזרת לעמוד יציבה על הקרקע עמוד השדרה אוורירי ופועם.

תלייה ממפרקי הירכיים, מהזרועות, מהרגליים, היפוכים תלויים- כל המגוון הזה יוצר התארכויות שונות שמצטברות בין התאים. התחושה בסוף תירגול היא של חיוניות מפעפעת, כוח חיים שקט ויציב, כל איבר בגוף מחובר היטב לאחרים אבל יש ביניהם גם מרווחים שלתוכם אפשר לנשום.

IMG_9252

אחרי כמה ימים של תירגול אינטנסיבי התחושה כבר היתה מאוד ברורה בגוף. ואז התחלנו לפרק ולארגן רצפים של תנועה, ולהבין איך לבנות שיעור. המעברים בין אסאנה אחת לשניה חלקים וזורמים- זה משהו שתמיד אהבתי ואני רוצה עוד ועוד ממנו בתירגול שלי. למדנו ללמד. למדנו לאבטח. התירגול באוויר, גם אם זה רק חצי מטר מעל לקרקע, דורש ריכוז וערנות כדי לא להיפצע חלילה.

IMG_9214

בסופו של הקורס לימדתי קבוצה של מתרגלים מקומיים, חלקם לא חוו אף פעם שיעור יוגה אווירית. זו היתה חוויה מאתגרת למדי, להוציא החוצה אינפורמציה כל כך טרייה ולא מעובדת, ולא בשפת האם שלי. אבל אף אחד לא נפל, וכולם יצאו עם חיוך :) עברנו גם מבחן כתוב ארוך ומקיף ומבחן מעשי אחת על אחת עם מישל. נזכרתי למה אני כל כך שונאת מבחנים. מזל שעברתי.

*****

בחודשים הקרובים אעדכן פה על סיום תהליך הבנייה של הסטודיו המתהווה שלי, בו אני הו-כה-מתכוונת ללמד את זה!

יס יס יס!!!

מוזמנים להירשם לקבלת עידכונים למייל כדי לא לפספס את חזרתי לפעילות.

*****

תודה לכם שקראתם. זה לא מובן מאליו וזה משמח אותי מאוד.

תודה נוספת- להלל ששרד ארבעה מטוסים מקרטעים, שתי סופות ברקים באוויר, ועשרה ימים נטולי שגרה. עשה את זה כמו אלוף, בחיוך תמידי.

תודה אחרונה- לאיה השמרטפית הזורמת והאחראית בתבל. אין דברים כמוך!

3

אני מורה ליוגה אווירית! (1)

בלילה לפני הטיסה התפללתי שזה יהיה שווה את זה, שכל הברדק המשפחתי-תפעולי שאני משאירה מאחוריי ישתלם, כל כך קיוויתי שלא אמצא את עצמי באיזה קורס מוזר, או שטחי, או לא מדויק לי. נכון, חרשתי את האתר של מישל דורטיניאק, מייסדת שיטת אונאטה* ליוגה אווירית. קראתי כל מילה בו. התלהבתי כל כך ממה שקראתי, כי מצאתי שם עומק ודיוק ואותנטיות. ועדיין כירסם בי חשש, כי מה אם היא לא מלמדת כמו שהיא כותבת?

*****

טיסת קונקשן שהתארכה בשעתיים נוספות על השלוש המתוכננות, סופת ברקים לקראת הנחיתה, הטיולון בטעות לא נשלח להמתנה אלא רק ליעד הסופי, ולא, גם לא קיבלתי מושב לתינוק. דירה שהגענו אליה רק לקראת חצות ושעון מעורר שבבוקר לא צלצל. בגלל כל התקלות המצטברות הללו, לשיעור הראשון הופעתי מותשת, בדקה התשעים ועם דופק עצבני, ותחושה שהכל התחיל ברגל שמאל.

התיישבנו להתכנסות קצרצרה, שמות, רקע אישי של כל אחת מהמורות שהגיעו לקורס, שיחה מינימלית וחיוכים של התחלה.

מתוחה ולא מרוכזת התמקמתי על מזרון יוגה מתחת לערסל, ושיעור האונאטה הראשון שלי החל.

אחרי שעה כבר ידעתי שהגעתי למקום הנכון, ושלא משנה בלגאן תפעולי, תקלות בשעון, סופות ברקים או עייפות. לא משנה בכלל. זה היה לגמרי שווה את זה.

השיעור ההוא היה זורם, מאתגר ורך גם יחד, שוטף את הגוף בתנועה הגיונית ונוחה. המורה, מישל, מדברת מעט, כל מילה מדודה ולכל משפט יש סיבה וגם אפקט. הדימויים שלה מובחנים, והם מפעילים משהו בתוכי. כמו מפתחות לדלתות. בסוף השיעור אנחנו מטפסות לערסלים ונשכבות בהם לשאוואסאנה- המנוחה. הנידנוד זעיר אבל לא נפסק לחלוטין, יש תנודה קלילה, עדינה עדינה של הערסל בחלל החדר. הבד אדום ועוטף, מקבל את התצורה המדויקת שלי כפי שאני כרגע, קורא למשקל לחלחל למטה. עם כל שאיפה הבד נמתח טיפה, נותן למיכל הפנימי להתרחב. עם כל נשיפה הבד מהדק אחיזה ושומר על המסגרת. אנחנו מתבקשות לשים לב לזה – מסגרת גמישה, ששומרת עלינו אבל מאפשרת התרחבות. לא אנסה לחזור על המילים המדויקות, הן היו פשוטות וחודרות. לפעמים דימוי טוב הוא כל מה שצריך בסוף שיעור יוגה, ואז את מטפסת על מדרגה בתוכך ונהיית טיפונת יותר גבוהה.

*****

אחרי שנרגעתי והבנתי שהגעתי למקום הנכון, הייתי כבר לגמרי פנויה להישאב בטוטאליות האופיינית לי לתוך חומר הלימוד. במצבים כאלה אני משתדלת לא למצמץ, כדי לא להפסיד כלום. חנוניוּת על זה פה! ואני מתה על זה!

קיבלנו ספר לימוד עם תמונות והסברים של כ 100 אסאנות. כן כן, תנוחות יוגה קלאסיות בתרגום לערסל יוגה. לא מדובר בטריקים ושטיקים, אלא בעבודה שמתכתבת ישירות עם תנוחות היוגה מסורתיות. הערסל מדגיש אלמנטים מסוימים בכל אסאנה ומאפשר עבודה מכיוון שונה. המטרה נשארה אותה מטרה יוגית נכספת: להשקיט את תנודות התודעה, לחבר בין פעולה לתשומת לב, בין גוף לנשימה לנשמה.

2

עברנו על כל החומר הזה בשלושה ימים אינטנסיביים בטירוף, שמונה שעות ביום של עבודת שריר, שלד, מוח, ומערכת עיכול רעבה מאוד (האוכל שם טעים לאללה). בשלב ההוא האמנתי שמה שאצליח לזכור יהיה בערך 20% אחוז מחומר הלימוד. והייתי מוכנה להסתפק בזה. אבל בימים הבאים גיליתי שהקורס בנוי כל כך חכם ומעמיק וספיראלי שנשאר לי הרבה יותר בסוף.

1

קורס המורים בשיטת אונאטה הוא למיטב ידיעתי ההכשרה הכי רצינית (והכי יוגית) בשוק הצומח של יוגה אווירית. השיטה משתמשת בפשטות ובתחכום בכוח הכובד, כדי לייצר סתירה לפעולתו התמידית על הגוף.

כלומר:

כוח הכובד פועל עלינו כל רגע בחיים. בדרך כלל הוא דוחס, מקצר, ומנמיך אותנו. כשאנחנו תלויות על הבד, מוסרות את משקל הגוף ומרפות- אותו כוח מושך אותנו באופן הפוך- מאריך מרווח ומאוורר.

זה הגרעין.

צריך להרגיש את זה בגוף כדי להבין כמה זה פשוט וכמה זה עובד. גם אם זה נשמע לכם סופר הגיוני בקריאה תצטרכו להאמין לי שיש רבדים של חוויה גופנית שבהם זה הגיוני אפילו יותר.

מעניין שהבסיס היסודי ביותר באונאטה הוא שחרור. כל שיעור שמענו ממישל גזיליון פעמים את ההוראה, ההצעה, הפועל שהוא גם שם עצם: ריליס ריליס ריליס.  מעניין שלשחרר- טו ריליס- זו *ה* התמודדות שלי בשנים האחרונות. אז לא סתם. לא סתם טסתי כל הדרך לסלובניה כדי ללמוד שיטה שמושתתת על שיחרור.

בחיי, הכל נופל למקום.

 

 

*****

בקרוב – פוסט ההמשך! ובו  עוד מידע, חוויות ותמונות מהקורס. 

*****

*ואגב: אונאטה בסנסקריט משמעותה התרוממות, גם במובן הפיזי וגם התרוממות רוח.

 

סלובניה, היר איי קאם

מחר מחר מחר!

מחר אני טסה לסלובניה, לקורס מורים ליוגה אווירית. אני מתרגשת, מה זה מתרגשת. כמובן שהכל ארוז (חוץ ממה שלא), כל הבית מתוקתק (חוץ ממה שלא), וכל הילדים סבבה עם הפרידה (חוץ ממי שלא).

שורה תחתונה- למרות התחושה ההזויה קצת של מה לעזאזל חשבתי לעצמי, ברור לי במאה אחוז שהכל יהיה בסדר פלוס פלוס פלוס. אני סקרנית לאללה ללמוד משהו חדש, והמציאות התארגנה יפה כדי שזה יתאפשר. אז נותר לי רק להצמיד ידיים זו לזו ולהגיד- תודה לך שְכִינה יקרה, שהגשמת את החלום הזה. ופליז, אם אפשר עוד דבר פיצי, תסדרי לי גם את הכיסא הנוח במטוס כי אני מלווה בתינוק שמנמן.

אני מבטיחה לתעד את השיעורים עד כמה שיהיה אפשר, ולעדכן פה ברגע שאנחת בחזרה, או אולי אפילו בזמן אמת.

ריח ההרפתקה כבר פה!!!

תאחלו לי בהצלחה?

:)

IMG_9165

פסססט!

כדי לא לפספס- תכניסו לקוביה הריקה מימין למעלה את המייל שלכם ותקבלו הודעה על הפוסטים העתידיים. שלוש שניות זה לוקח. יאללה!

 

חשמל זורם בכפות רגליך

כבר כתבתי פה פעם פוסט שימושי בנוגע לכפות הרגלים, ולתחזוקה ותירגול שלהן. בתחזוקה אני לא מתכוונת לקוסמטיקה אלא להפנייה של תשומת לב תחושתית ותנועתית לכפות שנושאות את משקל הגוף.

מאז שהפוסט עלה פנו אלי כמה וכמה קוראים שהסתייעו במידע. מה שאפיין את כולם הוא שהבעיה מציקה להם ברמה של כאב יומיומי ומגביל, ושכולם קראו בהקלה ובשימחה שאפשר לשפר מאוד את המצב בעבודה עצמאית פשוטה.

אם גם לכם יש בעיות או כאבים בכפות הרגליים, אני ממליצה לכם:

1. לאבחן את הבעיה אצל אורתופד או רופא מומחה. תמיד טוב לדעת איך קוראים למה שיש לכם בעולם הרפואה, ולבחור דרך פעולה שמתאימה לכם בצורה מושכלת.

2. לקרוא את הפוסט הזה וגם את הקודם בעיון ולנסות את התרגילים. תנו לזה כמה דקות ביום, במשך חודש לפחות. אני בטוחה שתרגישו שיפור במצב. אם תתמידו, תוכלו אולי להימנע או לדחות התערבויות אחרות.

3. תמיד העדיפו פתרונות שבהם דפוסי היציבה שלכם מקבלים כלים להשתנות, בעזרת ידע ותירגול שיובילו להיכרות משופרת עם עצמכם. מבעלי מקצוע תבקשו חכות, ולא דגים. 

ובגלל שאני קוראת מכם שיש בזה צורך, הנה עוד שלוש חכות: תרגילים סופר- אפקטיביים ופשוטים ליישום:

IMG_8563

כל מה שצריך זה כדור גומי, חגורה ושתי רגליים. אופציונאלי: לק בורדו.

 

מסז'!

מי לא אוהב מסז' בכפות הרגליים?! זה אחד הדברים הכי נעימים בעולם, יש אפילו מי שהיו מוכנים להרוג בגללו. תשאלו את הגברת מִיה וואלאס.

בתמונה- כדור צהוב קטן, שעלה לי שלושה שקלים בחנות צעצועים. עשוי מגומי, קשיח, ומעסה פגז. אני דורכת עליו בסוף יום ארוך, זה מחזיר לי יציבות ואף אחד לא משלם בחייו.

foot and ball

 

מה צריך לדעת?

זה מאוד אינטואיטיבי, כף הרגל שלכם כבר תגיד לכם מה לעשות – איך, איפה, ועד כמה ללחוץ. אז תקשיבו לה טוב.

מה שכן, שימו לב שכף הרגל שאתם עומדים עליה לא מצטמקת וסובלת בזמן הזה. אם זה קורה אפשר לתרגל גם בישיבה על קצה של כיסא.

והכי חשוב: כדאי לשתוק, לנשום, ולהתרכז בעיסוי.

 נקסט!

לשלב אצבעות בבהונות

foot and fingers

עד כמה זה נראה לכם הזוי?

תנסו. זו תחושה טובה, גם אם משונה בהתחלה.

אפשר להישאר ככה בנינוחות במשך שלוש ארבע דקות,  רצוי להזיז את האצבעות של הידיים וככה ליצור עוד קצת מתיחה ותנועה בבהונות. כי גם הנעה פאסיבית של הבהונות מעירה שם אינטליגנציה רדומה. אחרי שתעשו את התרגילים הללו שוב ושוב, תגלו יום אחד שאתם יכולים להזיז אותן בנפרד על פי פקודה.

האמת שאפילו תשומת לב ללא כל מגע יכולה לחולל פלאים. לא מאמינים? תשאלו את העלמה ביאטריקס קידו.

 

עבודה כנגד חגורת יוגה

foot with belt

שבו בצורה שנוחה לכם. השתמשו בחגורה צרה ורכה, עדיף מכותנה.

הקיפו את הבוהן הגדולה עם החגורה, כמו בתמונה השמאלית. כופפו את הבוהן ולחצו אותה כנגד החגורה תוך כדי משיכת החגורה אליכם. שמרו על מתח בחגורת הבד- ידיים מושכות אליכם והבוהן דוחפת לכיוון ההפוך. חזרו על זה חמש- שבע פעמים, ועברו לבוהן השכנה (תמונה ימנית עליונה). תרגלו מספר פעמים זהה בכל בוהן ובשתי הרגליים כמובן.

בהתחלה, היכולת לכופף רק בוהן אחת היא דלה, וזה מרגיש כאילו אין שום קשר בין המוח לביניהן. אחרי כמה פעמים תתחילו לחוש בהיענות ותנועה בבהונות.

אומה תורמן עדיין לא אמרה על זה כלום, יום יבוא והיא תגיד!

_____________

אם הפוסט הזה נראה לכם שימושי ומועיל- שתפו אותו. תבוא ברכה על ראשיכם ורגליכם 3>.

______________

מעניין אתכם לקרוא עוד? הירשמו בשלוש שניות לבלוג (מצד ימין למעלה) ותקבלו למייל הודעה על כל פוסט שיוצא. שווה!

 

 

איך שריר נולד

כשהייתי בת שלוש עשרה בערך, ילדה רזה וקופצנית אימים, סבלתי מכאבי עצמות חזקים ברגליים. משהו ערטילאי שלא מצאנו לו סיבה או פתרון. בניינטיז קראו לזה "כאבי גדילה", ועד היום נראה לי שזו המצאה של אורתופדים שפשוט אין להם תשובה.

במסגרת כל מיני ניסיונות וטיפולים שלקחו אותי אליהם, קיבלתי מתנה שאז לא שימחה אותי בכלל: שתי משקולות. כחולות, ממולאות שביבי ברזל זעירים, וכבדות במפתיע לגודלן.

IMG_8343

בהוראת האורתופד ביצעתי איתן כל מיני תרגילים לחיזוק הרגליים וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי איך שריר נולד. הופתעתי לגלות שאחרי כמה שבועות הבליטה הזו בשוק שלי גדלה, וגם ה"בונק'לה" מעל לברך. אני לא זוכרת אם הכאבים פחתו, אבל נותר בי רושם מפתיע של סיבה ותוצאה. הנה, התאמצתי לתרגל, והנה, התחזקתי!

מאז עברו הרבה מים בקישון, כאבי הגדילה ההם נעלמו וכאבי צמיחה אחרים החליפו אותם, כפי שקורה בחיים.

המשקולות נשכחו להן באיזה ארון בחדר הילדות שלי.

עד שלפתע בהתקף סידור שנכפה עלי מגבוה (אמא) – נתקלתי בהן. והפעם דווקא שמחתי.

IMG_8499

ניסיתי כל מיני דברים, ומה גיליתי? 

רק את המובן מאליו:

תרגול של תנוחות יוגה בסיסיות, עם עוד קילו על כל רגל, מזניק את התרגול למקומות חדשים, גם מבחינת האתגר וגם מבחינת הפירות.

שני דברים קורים בתרגול עם תוספת משקל:

אחד- מורגשת יציבות גדולה יותר, ושתיים- כוח מתפתח הרבה יותר מהר. 

רוצים דוגמאות?

יאללה:

הכנה ללוחם שלישי (1)

נראה פשוט, אבל אחרי 15 כאלה בכל רגל תבינו על מה אני מדברת

 

מה חשוב לדעת?

-הידיים יכולות להיות בכל גובה שנוח לכן: רצפה, ערימת ספרים, כסא, קיר.

-הישבנים אמורים להישאר באותו גובה לאורך כל התנועה. זה דורש תשומת לב.

-אפשר לתרגל לפעמים מול או בפרופיל למראה. זה עוזר, אבל אל תתמכרו.

-לרגל העומדת יהיה כיף כי המשקולת מייצבת ומצמידה אותה לקרקע. ברגל שעולה יורגש אתגר מוגבר.

-תעבדו סימטרי, מספר פעמים זהה בכל רגל. בין 5- 20.

 

הכנה ללוחם שלישי (2)

היוש מפרקי אגן

 

מה חשוב לדעת? 

-ידיים כמו בתרגיל הקודם, על גובה נוח לבחירתכם. חשוב שהגב יהיה ישר ונינוח, וגובה הידיים הוא שיכתיב את זה. כמה שהידיים מונחות יותר נמוך, זה יותר מאתגר לגב.

-הרגל העולה מתחילה במקום שבו נגמר התרגיל הקודם. אבל הפעם תנו לה להמשיך מעלה ולאגן לנוע יחד עם הרגל (להיפתח) כך שהישבנים כבר לא באותו גובה. אם רגל ימין היא זו שעולה מעלה, הצד הימני של האגן גבוה יותר מהשמאלי.

 -שני התרגילים האלה מחזקים מאוד שרירים סביב מפרקי הירכיים ואת הצד האחורי של הרגליים.

 

גם בתנוחות כפיפה לאחור המשקולות הממזריות האלה מחוללות פלאים.

שלבאסאנה- תנוחת הארבה

להתחבר לאָרבֶּה שבתוכנו

מה חשוב לדעת?

-הרגליים אמורות להישאר צמודות לכל אורך התרגיל. אבל אם נוצר כאב בגב התחתון הרחיקו ביניהן מעט.

-עוד דרך מצוינת להימנע מלחץ בגב התחתון היא להדק את עצם הזנב פנימה, כאילו אתם רוצים לנעוץ אותה ברצפה. זה יגרום לזנב להתרחק מעט מהחוליות שמעליו ויעזור במניעת כאב.

-משך השהייה בתנוחה (כשהגוף מורם מהרצפה) נתון לשיקולכם. רצוי לנשום שם לפחות חמש נשימות ולהאריך בהדרגה את המשך.

-כשמיציתם/התעייפתם הרפו, ובצעו עוד פעמיים.

 

מקראסאנה 

למה מה קראסאנה

מה חשוב לדעת?

-הרגליים אמורות להישאר צמודות לכל אורך התרגיל. אבל אם נוצר כאב בגב התחתון הרחיקו ביניהן מעט.

-עוד דרך מצוינת להימנע מלחץ בגב התחתון היא להדק את עצם הזנב פנימה, כאילו אתם רוצים לנעוץ אותה ברצפה. זה יגרום לזנב להתרחק מעט מהחוליות שמעליו ויעזור במניעת כאב.

-משך השהייה בתנוחה (כשהגוף מורם מהרצפה) נתון לשיקולכם. רצוי לנשום שם לפחות חמש נשימות ולהאריך בהדרגה את הזמן.

-שמרו תמיד על עורף ארוך, גרון רך, פנים שקטות.

-כשמיציתם/התעייפתם הרפו, ובצעו עוד פעמיים.

 דאנוראסאנה: תנוחת הקשת

דאנוראסאנה

שתי התנוחות האלה עובדות על חיזוק שרירי הגב. התוספת של המשקולות מעצימה מאוד את העבודה בשרירי הזוקפים – אלה הם השרירים שרצים לאורך עמוד השדרה.

שתיהן לא מתאימות לתרגול בזמן מחזור או הריון בגלל הלחץ שנוצר בחלל הבטן.

 

 הקשתה אחרונה וחביבה של הגב

(סוג של) צ'אטושפאדאסאנה

 מה חשוב לדעת? 

-שמרו את כפות הרגליים ברוחב האגן ובקו אחיד. המשקולות יתנו לכם כאן תחושה טובה של ביסוס.

-לאחר שהרמתם את האגן מעלה השחילו את הזרועות מתחתיכם. שלבו את כפות הידיים ולחצו את כל אורך הזרועות לקרקע – זה ייתן לכם עוד כמה סנטימטר של גובה לקשת.

-רצוי ונעים לנשום כשאתם עם גב מקושת וחזה פרוש. נסו להפיח אוויר באזורים שבהם בדרך כלל לא מורגשת תנועה של נשימה.

-שמרו על עורף ארוך ופאסיבי, עיניים גרון ולשון שקטים.

-נשמו 5-10 נשימות והניחו את הגב בעדינות בחזרה על הרצפה. נוחו וחזרו על התרגיל עוד פעם או פעמיים.

מנוחת הלוחמת

הרווחנו את זה ביושר

תנוחה נהדרת ופשוטה לשחרור המותנית אחרי הקשתות.

-שכבו על הגב, ישרו את הרגליים ואז קפלו את רגל ימין והצמידו אותה כמה שאפשר לכיוון הבטן. 

-החליפו בין הרגליים לסירוגין, פעמיים שלוש בכל רגל.

-הקצב תלוי בכם. אפשר להישאר כמה נשימות טובות בכל צד.

-חושו את המותנית והאגן נפרשים על הרצפה וחוזרים לאיזון

-לסיום אפשר לקחת את שתי הברכיים אלינו ולחבק אותן כשהן כפופות.

 

ופיתול אחרון בהחלט:

קפלו את הרגליים אליכם, ירכיים מתקרבות לבטן. כפות רגליים צמודות עד כמה שהמשקולות מאפשרות.

פרשו את הידיים בגובה הכתפיים.

הפילו בעדינות את הברכיים לצד ימין. בתמונה פה למטה הברכיים הגיעו בערך לקו האגן, ואז אפשר לאחוז את הברך עם כף היד:

z

נשמו כמה נשימות, חזרו למרכז ועבר לצד שמאל.

ובפעם השניה אפשר להביא את הברכיים יותר גבוה, ממש לעבר מרפק ימין, ואז להניח את היד/המרפק הימני על הברך, כמו פה:

y

 

בכל גרסה שתבחרו, התרגיל הזה יחזיר לגב את תחושתו הנינוחה. חוץ מזה הוא גם יפעיל את שרירי הבטן וימריץ את מערכת העיכול. נחמד מצידו.

מתרגלות בזמן מחזור או בהריון – בצעו את הפיתול הראשון בלבד, בלי קירוב אינטנסיבי של הירכיים לבטן. ואם גם שם אתן מרגישות לחץ על הבטן, תוותרו עליו.

——————————

תודה לאחותי על הצילומים והפרפקציוניזם 

——————————

ואני חייבת עכשיו לחפש תוכנית לגמילה מייצור קבצי GIF

הלכתי

ביי

——————————-

קראתם? קיבלתם מוטיבציה? חיפשתם והשמשתם את המשקולות הישנות?

אני מתה לדעת!

ספרו לי על זה בתגובות!

קוראת אתכם!